'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: מאי דכתיב (ישעיהו לב, כ) "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור"? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר "אשריכם זורעי", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"; וזוכה לנחלת שני שבטים, זוכה לכילה כיוסף, דכתיב (בראשית מט, כב) "בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור", וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם"' וכו' (ב"ק יז,א). 'זורעי - היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה. לנחלת שני שבטים - דהכי משמע: רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר. בנות צעדה עלי שור - היינו כילה. חמור גרם - מתרגמא עתיר בניכסין' (רש"י). (ראה במהרש"א מה פירש). כילה זה הכיסוי למיטת החתנים, כרמז שיזכה לבנים (מהרש”א), נראה שלמדו מהפס' על יוסף שמרמז על ריבוי בבנים – שיקבל פי שנים בשבטים-בניו ולשון ריבוי: 'ותרגומו של אונקלוס: בנות צעדה עלי שור – תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חלקא ואחסנתא. וכתב בנות על שם בנות מנשה, בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי תסגי, פרת – לשון פריה ורביה' (רש”י; בראשית מט,כב). ע"י תורה וחסד זוכה לבנים וממון, ששניהם זהו שלמות התורה ולכן מקבל עליהם שכר גדול, שזהו בנים וממון שזהו שלמות רצונו של האדם. אולם נראה שגם בפרט לכל אחד מהם (לתורה וחסד) יש כח לבנים וממון (כיון שהשלמות בשניהם, לכן בכל אחד מהם מתגלה כח זה): בלימוד תורה כיון שעמל בתורה אז ה' מוריד ממנו עול דרך ארץ: 'רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ' (אבות ג,ה). וכיון שדבק בלימוד תורה, ועיקר מצוות לימוד תורה זה ללמד לאחרים, ובפרט לילדיו (שזהו פשט הפס' של לימוד תורה): "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא,יט), לכן זוכה משמים לבנים כהמשך מעשיו (אולי זהו ברמז שנאמר: ' … שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות' [קידושין ל,א], שזהו המשכיות של גילוי לימוד התורה שלו. וכן: 'אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב"' [שם], כרמז שהמשכיות לימוד התורה במשפ' זה שיא של לימוד התורה, כעין עיקר נתינה מסיני [אמנם המצווה גם ללמד לאחרים שאינם בניו, שהתלמידים נקראו בנים, אבל נראה שהבסיס זה הלימוד לצאצאיו שזהו פשט הפס']). ע"י החסד זוכה לממון כמו שנאמר על מעשר: 'וא"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר' (תענית ח,ב-ט,א). אולם מניין לקשר בין חסד לבנים? ובפרט שמשמע שתורה כנגד יששכר שהיה עמל בתורה, ולכן כנגדו בעיקר זוכה לממון (כדי שיוכל לשבת ללמוד, וכן בא"ד זוכה לבינה שזה בשביל כח לימודו) שזהו כנגד 'תורה', ולכן גם הלימוד בפס' הוא מ"יששכר חמור גרם" שחז"ל דרשוהו על עמל תורה (ב"ר צט,ט). כנגד יוסף שפירנס את אחיו – שעשה גמ”ח, מתגלה בנים (ובא"ד 'אויביו נופלין לפניו', שזה מובן שכיון שעושה חסד ועוזר לאחרים, אז כולם בעדו וכעין אויביו נופלים לפניו (כעין שמתבטלים אויביו), ואם עדיין יש לו אויבים אז האנשים הרבים שבעדו, שעזר להם, הם יפילו את אויביו; ובכ”א ראוי שיפלו אויביו לפניו כנגד שבמעשיו עושה מעשה של ביטול מקור האויבים שזה שנאה ואיבה וכדו', שבמעשי חסד הוא מקרב ומוריד שנאה ואיבה), ולכן למדו מהפס' שבנות מצרים הביטו על יוסף כשיצא בשלטונו במצרים – שבשלטונו היה עניין חסד, שעזר לשמור על האוכל וחלוקתו. ממילא צריך להבין מה המיוחד בחסד שגורם לריבוי בנים? אפשר שזה קשור בכך שבבנ"י יש שלוש מידות שבהם אנו מתגלים: ' … אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,ב). לכן כיון שמרבה בגמ"ח הוא מרבה גילוי של עם ישראל, ולכן כנגד זה הוא ממשיך להרבות גילוי זה בעולם ע"י שזוכה להוסיף בבנ"י שזהו שיוולדו לו ילדים. אולי רמז לכך, שבראיה לגילוי גמ"ח בישראל זה הפס' “למען אשר יצווה" וגו', שהוא המשכו של הפס' הקודם שמדבר על ריבוי בעם ישראל: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ" (בראשית יח,יח), כך שמרמז כאן על קשר בין חסד וריבוי, כרמז שהסיבה לכך זהו הגילוי שבמידות שבנו. [גם הגמ"ח מגיע פעמים רבות בעקבות הרחמים שמרחם על האחר, ובפס' של הראיה שאנו רחמנים נאמר "והרבך"]. אולי נאמר לשון כילה בגמ' כרמז שלא רק שיהיה מרובה בילדים אלא גם שיחול עליו כבוד, כמו שנושאים אותו בכילה לכבודו, מעין מה שנעשה אצל יוסף שהנשים הביטו בו במצרים (כשהיה יוצא), ובסיפור על יוסף במצרים נאמר שהוא יצא במרכבת משנה למלך ולבוש בכבוד מלכים: “ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף וילבש אתו בגדי שש וישם רבד הזהב על צוארו. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אתו על כל ארץ מצרים" (בראשית מא,מב-מג). כך שמה שהביטו בו היה תוך כדי נשיאתו בכבוד, ולכן נרמז בגמ' על ילדים ועל נשיאה בכבוד (וכמו שמידותינו זה מעלה של כבוד לנו, כך גם השכר המתגלה מהם זה בצורה של כבוד לנו). גם נראה שזה מידה כנגד מידה, שאנו בנ"י בנים לה': “בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א), ולכן כשעושים חסד אז מקיימים את האדם שעזרו לו (ולכן אולי בראיה אומרת הגמ' 'צדקה', כיון שבצדקה ממש מחיה את העני, להבדיל מחסד שלא תמיד זה ממש מקיימו; אמנם בפס' נאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", שיש גילוי של צדקה וחסד, שכך גם בגמ' קודם נאמר גמ"ח ואח"כ בלימוד הראיה נאמר צדקה, לרמז שזה חל בכל חסד, אלא שבעיקר נעשה בחסד שמתגלה כצדקה שמחיה ומחזק את האדם האחר, שזהו העיקר שבגללו חל), ולכן כנגד זה ה' מזכהו בבנים, כעין כמו שקיים את בניו של ה'. לכן נאמר בצורה של כילה שזה נשיאה של כבוד, כרמז על השורש שאנו בנים לה' – שאנו מגלים את שם ה' בעולם ("כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" [שם,ב]), ולכן אנו כעין המרכבה של ה' (כמו שנרמז בארבעת דגלי המחנות במדבר: ' … ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' [פסיקתא זוטרתא; במדבר ב,יז]. לכן גם הפס' שאנו בנים לה' נאמר לאחר עיר הנדחת, כרמז שתפקידנו לבער את הע”ז מהעולם, כדי לגלות את מלכות ה' בעולם), לכן כנגד זה אנו כעין נישאים בכילה של כבוד, כנגד המרכבה של ה'. נראה שזה נאמר בצורה כזו כיון שהרבה פעמים מי שיש לו הרבה ילדים צריך לרדוף אחר הממון כדי להתקיים, ולכן עובד בכל מה שרק יתנו לו, וכן יהיו שיזלזלו כמה שהוא משועבד שאין לו מנוחה (אולי לכן גם מתברך בממון [כיששכר] כדי שלא יצטרך לרדוף אחר הממון כדי לקיים בניו), וגם יש שילדיו משגעים אותו והוא בלי מנוחה, ואף מתבזה בגללם בעיני אחרים; לכן מודגש שריבוי הבנים קשור בכילה, שזה מתגלה בכבוד ומנוחה (כמו שהיושב בכילה זה לשם כבוד והוא יושב בנחת ונישא ע"י אחרים). אולי אפשר שמה שגורם למיעוט בנים וממון זה יצה"ר שבא ומקטרג על האדם, שלא ראוי שיזכה לממון וכבוד בעולם, ולא לריבוי בנים כהמשכיות בעולם (כעין שבעקבות חטא עץ הדעת נתקלל האדם שלא יקבל פרנסתו בנחת, והאשה תלד בצער; כרמז שהחטא פוגע בממון ובהמשכיות בזרעו, שהוא התקלל במיתה, שזהו התמעטות בגילוי מציאותו בעולם). ע"י חסד ותורה שזהו שלמות גילוי התורה בעולם (“ותורת חסד" [משלי לא,כו]) הוא מתגבר על היצה"ר: 'א"ר יוחנן משום רבי בנאה: מאי דכתיב (ישעיהו לב, כ) "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור"? אשריהם ישראל - בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם, ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר "אשריכם זורעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י, יב) "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' (ע"ז ה,ב). (וכן מצינו שע”י תורה וע”י חסד מאריכים ימים על אף גזרת מיתה, שזהו כביטול מעשה השטן בעקבות חטא עץ הדעת, כמו שהתגלה ברבה ואביי שבאו מבית עלי שנגזר עליהם למות בקיצור ימים, ובכ”ז האריכו ימים בשל תורה, ועוד יותר בשל תורה וחסד [ר”ה ח,א], כך שתורה וחסד מבטלים את כח יצה”ר לפעול בעולם, שמבטלים את כוחו להחטיא ולהזיק). לכן ע"י תורה וחסד מסיר מעצמו את יצה"ר ובעקבות כך מסיר את המניעה מבנים וממון, וזוכה לריבוי בהם (שמתקשר לקדושה שמזכה ההיפך מקטרוג השטן). נראה שנרמז כאן שתורה וחסד שזהו שלמות התורה מתגלה בשלמות דווקא בא"י (ולכן גם ריבוי בנים בנחת בצורה טובה כראוי, ושפע ממון כראוי זה דווקא בא”י), ולכן הלימוד מיוסף ויששכר זה מארצם – שזה שמתגלה דרך גילוי בא"י: 'זוכה לנחלת שני שבטים. פירוש לנחלה מבורכת בשני שבטים: יוסף הוא השור, ויששכר הוא החמור. ובנחלת שניהם היתה ברכה יותר מכולם, ביוסף כתיב "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", שהיתה ארץ מעיינות, וארץ תבואה ופרדסות, וכן כתיב כאן "פורת" מלשון פארות, ובברכת משה כתוב כן, ואין צריך לפרש. וביששכר כתיב "וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", והוא כלל לכל נעימות הארץ. הראב"ד ז"ל' (שטמ"ק).