"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" (בראשית כט,לא). ' … ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב (בראשית לז, ב) "אלה תולדות יעקב יוסף", אלא שקדמתה לאה ברחמים; ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה. מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב (בראשית כט, יז) "ועיני לאה רכות", מאי "רכות”? אילימא רכות ממש - אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (בראשית ז, ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", בגנות צדיקים דבר הכתוב?! אלא א"ר אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה, אלא שבח הוא לה. שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? - איש רע הוא מלסטם בריות. קטן מה מעשיו? - (בראשית כה, כז) "איש תם יושב אוהלים". והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כט, לא) "וירא ה' כי שנואה לאה" מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?! אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה' וכו' (ב"ב קכג,א). 'לצאת מרחל - שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן, דליהוי יוסף ראשית אונו דיעקב. שקדמתה לאה ברחמים – בתפלה, לקמיה מפרש. צניעות דרחל - לקמיה מפרש. רכות ממש - עיניה נוטפות דמעה. אפשר - לומר כן? והלא בגנות בהמה טמאה לא רצה הכתוב לדבר, אלא עקם שמונה אותיות, דכתיב "אשר איננה טהורה", דאיכא י"ג אותיות והוה מצי למיכתב הטמאה דליכא אלא ה' אותיות. בגנותן של צדיקים דבר הכתוב – בתמיה. אלא אמר רבי אלעזר כו' - אליבא דר' אלעזר לא אשכחן שקדמתה לאה ברחמים, אלא אליבא דרב. ארוכות - גדולות בכהונה ולויה, דלוי יצא ממנה שממנו כהנים ולוים ומלכות מיהודה. ויפתח את רחמה - היינו שזכתה לבכורה' (רש"י). 'קצת צ״ע דלא פריך: אילימא שנואה ממש איך היה עמה? והא אמרו בנדרים כ׳ ב׳ דבני שנואה הם אלה שעליהם אמר הכתוב (יחזקאל כ׳) "וברותי מכם המורדים והפושעים בי”, ומדלא פריך כן יש להביא ראיה לדעת הטור באו״ח סי׳ ר״מ דאם בשעת הזיווג רצויה היא לו אינה בכלל איסור, וכן הביא הב״י שם בשם הראב״ד. ולפלא הוא שבשו״ע לא הביא דעה זו אף כי בב״י לא העיר על זה כלום' (ת"ת). אולי בפשטות אפשר שהגמ' לא הקשתה ממה שיש איסור לבא על אשה שנואה, כיון שלא שנאה ממש, שהרי קודם נאמר: “ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה" (פס' ל), הרי שאהב גם את לאה, אלא הכוונה שהיא שנואה יחסית לרחל; וכך הביא הרמב"ן בהסבר השני: 'ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר "ויאהב גם את רחל מלאה", לא ששנאה. והיתה בושה בדבר וראה אלקים את עניה' (רמב"ן; פס' לא). ממילא אין זה כמו אשה שנואה שזה: 'בני שנואה - ששונאה ומתוך כך נותן דעתו על אשה אחרת' (ר"ן), 'שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש, ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא' (ריב"ן). שלאה לא היתה שנואה עד כדי כך שנותן דעתו באשה אחרת בשעת התשמיש. ובכ"א אינה נחשבת כלל לשנואה ממש, אלא רק ביחס לרחל, ולכן אין זה בגדר דין אשה 'שנואה'. (אמנם להסבר הראשון שהביא הרמב"ן, שכעס עליה על שרימתה אותו ורצה לגרשה, לכאורה היא שנואה ממש? אלא שגם בזה אפשר בפשטות שלא שנאה ממש, אלא כעס עליה ולכן השנאה זה לא שנאה גמורה כמו שמדובר באשה שנואה עליה דיברה הגמ'. שהרי בפס' משמע בברור שאהב אותה; אלא הכוונה כעין שנואה מכעסו. אמנם חשב לגרשה, וממילא לכאורה היא נחשבת 'בני גרושת הלב', אלא שי"ל שלא החליט לגמרי לגרשה, ולכן אינו דומה לגרושת הלב בגמ' שזה 'בני גרושת הלב - שגמר בלבו לגרשה' [הר"ן], שהרי לא גמר בליבו). בנוסף ע"פ שיטתו הכללית של הרמב"ן שהאבות שמרו תרי"ג מצוות רק בא"י, אז כלל לא קשה מההלכה, כיון שבחו"ל שמר רק על שבע מצוות בן נח (וכחזר לארץ זה כבר אחרי שנולד לו מלאה, ולכן אז כבר לא שנאה). לכן מצד ההלכה אין בעיה, אולם מצד זה שהתורה מספרת דבר שנשמע מגונה עליה (גם אם זה שנואה רק יחסית לרחל, אחרי שכבר אמר קודם שאוהב את רחל יותר מלאה אין טעם להזכיר שוב שהיא שנואה). לכן דרשו שנואה לאה שהכוונה שעל לאה זיהו ענין של קשר לשנאה, שזהו שהיתה מיועדת לעשו שמעשיו שנואים, והיא לא רצתה קשר אליו ולכן התפללה על כך. לכן כיון שרמזו בפס' על גילוי קשרה לעשו שמעשיו שנואים, שזה מתגלה בקשר לכך שה' נתן לה (הראשונה) היריון; לכן גם דרשו את ההמשך (בהיקש בפס', וכן) שאמרה בעקבות הלידה שמתבטלת ה(מעט )שנאה: "ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי" (פס' לב), שזה קשור לעשו ולהולדה שלה הראשונה – שבזה בנה הוא הבכור, שזה נרמז בשם שנתנה לו (כמו שאמרה שקראה שם בשל שעכשיו יעקב יאהב אותה): '"ראובן" א"ר אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי, דאילו בן חמי אע"ג דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב (בראשית כה, לג) "וימכר את בכרתו ליעקב", חזו מה כתיב ביה: (בראשית כז, מא) "וישטם עשו את יעקב", וכתיב (בראשית כז, לו) "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" וגו'. ואילו בני, אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב (דברי הימים א ה, א) "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף", אפי' הכי לא אקנא ביה, דכתיב (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם"' (ברכות ז,ב). שבזה גם אמרה-רמזה שהיא לא קשורה כלל לעשו, שבנה מוכיח ההיפך הגמור מעשו (ולכן כעין כנגד הפשט שאין בה יותר קשר לשנאה – שבדרש זהו קשר לעשו, עכשיו שבטלה השנאה שבפשט זה שעכשיו יעקב יאהב אותה – בדרש זה הוכחה שאין יותר קשר לעשו). לכן גם בעשו נאמר שאמרו לה: “איש צר ומלסטם את הבריות', ואילו בראובן זה ההיפך, שהוא איש טוב ומציל את הבריות – שהציל את יוסף. (אמנם הדרשה על ראובן זה דברי ר"א, ובדרשה על "רכות" זה דרשת רב – ולא ר”א שחולק עליו; אלא שאפשר שלא חולק על הדרשה של "שנואה" אלא דווקא על "רכות" [שע"פ שיטת רב זה גנאי ממש אלא שהוא בא מדבר חיובי – בשל רצונה שלא להתחתן עם עשו, ולכן זה לא נחשב כגנאי כ"ך, אלא דווקא כחיובי לה – שמלמד על רצונה החיובי, אולם ר"א לא רצה להעמיד כך כיון שיש בזה גם גילוי שלילי, לכן דרש שזה רק לחיוב. (אולי אפשר להעמיד שלרב כיון שהתורה גילתה באמירתה על הטמא, סימן שזה הכי חשוב – עניין של טהרה וקדושה, ולכן כיון שיש גנאי פיזי של עינים רכות מול חיוב רוחני – אז החיוב הרוחני גובר. ואילו לר”א כל גנאי, אפילו פיזי, הוא חמור ביותר, ולכן אין לאמרו אפילו אם יש בזה צד חיובי רוחני)]. אמנם רש"י העמיד שהדרשה זה דווקא ע"פ רב ולא ר"א, אלא שאפשר שכוונתו שרב דרש זאת ולכן ממנו אפשר ללמוד זאת, ואילו ר"א לא אמר זאת; אולם אפשר שר"א מסכים עם רב בדרשה של "שנואה" אלא שכיון שלא אמר בעצמו את הדרשה הזאת אלא רב, אז אין מדבריו הוכחה, ולכן מדגיש רש"י שההוכחה זה דווקא מדברי רב).