"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כו,ב). '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' (ב"ר סד,ג). דברי חז"ל משלימים זה את זה, שמה שנאמר "שכון" הכוונה להקים שכונה ודבר זה גם מקים בסיס לגילוי שכינה בעולם, שהיא קשורה ליישוב בנ"י בא"י (ראה בהרחבה ב'מעשי אבות א' – 'השכינה והשכונה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן נאמר בהמשך "גור בארץ הזאת" (פס' ג), והרי אמר כבר קודם שישכון בארץ, אז ברור שיגור בה? אלא זה בא ללמד שמה שנאמר "שכון" בא ללמד שיעשה שכונה ויפעל ליישוב הארץ בכוונה לגלות שכינה בארץ ע"י כך, שלכן נאמר פעמיים שיחיה בארץ, כשיש לשון שכינה ויש לשון לגור שהיא חלשה יותר באחיזתם במקום (כעין גרים זמניים, כמו שאמרנו לפרעה “לגור בארץ באנו” [בראשית מז,ד]), כדי ללמד על הכוונה ב"שכן” להדגיש שרומז ללשון שכונה ושכינה (שלכן השתמש דווקא בלשון זו שמרמזת לשניהם), שצריך לפעול ליישב את הארץ ולא רק לגור, שע”י הישוב מרבה שכינה בעולם. שזהו שמצווהו שישתכן חזק בארץ וע”י כך יביא את השכינה, ובכ”א מצווה (בהמשך) גם לגור, שאם לא יכול להיות הרבה וחזק במקום (מעין באזור פלישתים שיציקו לו וישלכוהו מביניהם) אז בינתיים שרק יגור זמנית שם – ולא ירד למצרים, אבל העיקר זה להשתכן חזק בארץ (כמו שיעשה בהמשך). בנוסף הסיבה שיגור בארץ ולא ירד אף פעם זה משום: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר שם) [למדו זאת על מילת “גור”, שזה לשון מגורים זמנים, לומר שבכל מצב אין לו לרדת למצרים – לעולם, אפילו שיגור בארץ במקום ארעי אבל לעולם שלא ירד מהארץ, ולכן למדו שזה משום שהוא כקרבן ולכן אסור לו בכלל לצאת מהארץ. אולי למדו ”גור בארץ הזאת ואהיה עמך”, שה' עמך זהו חיבור לה', שזהו שהוא כקרבן העולה לה', וכן אהיה עמך מרמז על מקום שכינת ה', שזהו במקדש ולכן מרמז על הקרבנות והקלעים; שזהו הסיבה ל”גור בארץ הזאת”]. הרי שהסיבה היא גילוי של קדושה כעין קרבן, והקרבנות קשורים לשכינה (שמקריבים לה'), ואין להוציא ממקום גילוי שכינה הראויה להם (ולכן לא להוציא מחוץ לקלעים), וזה מתגלה בהקשר לארץ כעין הקלעים, ללמדך שיש גילוי של שכינה בארץ וזה מתגלה ע"י שכונה בארץ – יישוב הארץ (שבפשט זהו לשכון בארץ). לכן דרשו "שכן" בקריאה של לשכון בעצמו בארץ שזהו ליישבה, ובכתיב זה גם "שכן" (ש' בניקוד פתח והאות כ' בצרי] לשכן את ה' בעולם – לשכן את השכינה. אולי למדו בג"ש, שנאמר בתנ"ך פעמיים "שכן", כאן ובפעם השניה בתהלים: “בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). שלמדו כעין מרמז על הפס' שאצלנו, שנאמר ליצחק שיבטח בה' ולכן שלא ירד בשל הרעב, ויעשה טוב שזהו שישכון בארץ ובכך ירעה אמונה בעולם – שזהו הבאת שכינה בעולם. (וההמשך "והתענג על ה' ויתן לך משאלת לבך" [פס' ד], שלמדו מזה: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר (תהלים לז, ד) "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך"' וכו' [שבת קיח,ב]. מניין שזה מדבר על שבת? בפשטות בשבת יש מצוה להתענג, ולכן חל עליו עניין של התענגות על ה'. המהרש"א הסביר שנאמר "משאלות לבך" שלא מבקש בפה, שזה בשל שאין לבקש בקשות בשבת, ממילא מדובר בשבת. אמנם אפשר שלמדו זאת בשל הרמז שלמדו קודם כדברינו שמרמז לא"י ובפרט לנאמר ליצחק להקים שכונה בארץ ואת השכינה; ולכן זה קשור לשבת, שנאמר עליה קודם: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"' [שם, א-ב]. השבת קשורה לנחלת יעקב – לגילוי הנחלה בא"י שנאמרה ביעקב [יותר משאר האבות] {מה שלמדו שהפס' "אז תתענג" מדבר על שבת זה משום שנאמר קודם "וקראת לשבת ענג” [רש”י]}, הרי ששבת קשורה לא"י. ממילא אם למדו שקודם בתהלים מרמז על א"י וגילוי השכינה, אז מובן שזה קשור גם לשבת שהיא קשורה לארץ [ושניהם באים לגלות את ה' בעולם הזה בגשמי], ולכן ההמשך מגלה על ההתענגות על ה' בשבת [נראה מזה שאף המתענג בא”י מתדבק בקדושתה ולכן חלים בו כל ההבטחות שנאמרו על המענג את השבת]). נראה גם שהמדרש למד זאת ע"פ ההמשך: “גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (ג-ה), שנאמר לו שיקבל את הארץ והיא תהיה לבנ"י זרעו, ובזה יתברכו כולם, שזה הצד הגשמי שיישב את הארץ; ובזה יתברכו כולם כי זה חיבור לקדושה, להשראת שכינה, שזהו שמסיים שזה קשור לכך שאברהם שמר את כל התורה: 'מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמ' (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי"' (קידושין פב,א), ששמירת התורה מקדשת את העולם ומביאה להשראת שכינת ה', שזהו השורש של עניין יישוב הארץ – השראת שכינה. גם ההמשך בסיפור קורות יצחק נאמר על הגשמי והרוחני, שזהו שמתחיל בכך שיצחק גדל מאוד (פס' יב-יד), ובסוף קרא בשם ה': “ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' ויט שם אהלו" (פס' כה) [נראה שזה קשור באהלו, שלכן שם שם את אהלו, שהקים אהל להפצת שם ה'; שזה גילוי של התיישבות עם הפצת שם ה' – גילוי השכינה). גם באמצע, בסיפור הבארות, נאמר בתחילה: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" (פס' יט), ש"מים חיים" רומז לקשר לה' - “ … מקור מים חיים את ה'” (ירמיהו יז,יג), כרמז לגילוי טבעי (בישוב הארץ – בחפירת הבאר כדי להתקיים שם) שרומז על השראת השכינה – הקשר לה' [וזה אחרי שנאמר שחפרו את הבארות של אברהם שניסתמו, כעין רמז שהוא ממשיך את כח אברהם בהפצת שם ה'. לכן גם למדו לחולם על באר: 'ר' נתן אומר: מצא תורה, שנאמר (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים" וכתיב הכא "באר מים חיים” (ברכות נו,ב), שהבאר כאן מרמזת על גילוי שם ה' בעולם, שזהו המתגלה בתורה]. ובסוף נאמר על הגעת אבימלך ואנשיו לעשות שלום עם יצחק, כרמז שע"י גילוי שכינה בעולם בא שלום בעולם (ששם ה' שלום – שהוא שורש השלום בעולם [שהוא אחדות שאין כמותו]), כמו שיהיה לעתיד לבא בגילוי השכינה בשלמות שיהיה שלום שלם בעולם.