בסד 

דבר תורה לפרשת תולדות 

קנין הגבהה 

-----------------------------------------------------------------------

בפרשה אנו מתוודעים למכירת הבכורה מעשו ליעקב , אך איך אפשר למכור דבר שאי אפשר לחוש ,

בכורה היא לא חפץ שאתה מוכר , המלבים מפרש ״-לד) "ויאמר השבעה לי." כי אין קנין חל על דבר שאין בו ממש ולכן רצה שישבע לו, וימכר י"מ שמכרו בכסף מלא, "ויעקב נתן לעשו" שמעתה הוטל על יעקב פרנסת הבית, וספר שעשו לא התחרט על מעשהו כלל, שגם אחר שאכל בזה את הבכורה, ומזה מבואר שלא מכר את הבכורה מפני שהיה רעב או תאב אל מאכל הזה, שא"כ היה מתחרט אחר שאכל ושתה ומלא רעבונו ותאותו, רק כי הבכורה היתה בזויה בעיניו ושמח על שלקחה יעקב ממנו ״ 

אם נשווה את העניין לקידושי אישה ,הרי גם מעמד הקידושין  כמכירת הבכורה ,גם הוא חל על דבר לא שאין בו ממש ,אבל רגע ... יעקב קנה את הבכורה מעשו , עשו מכר לו את מעמדו כבכור שעבר ליעקב ,

כשחתן מקדש אישה ,היא עוברת ממעמד של רווקה לנשואה ,בדיוק כמעמד מכירת הבכורה , ברצוני להעלות סוגיה ממסכת קידושים , על מקרה ,שנתן הוא אמרה היא , ״לדוגמא אם הוא נתן לה ספר קודש כמתנה וידעה שהוא רוצה להינשא לה ואמרה לדוגמא ״ ספר אחד לכל החיים ״ כלומר בעצם המילים היא הביעה את הסכמתה להינשא ,קודש והיא עשתה קניין הגבהה כמוסבר ,כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקנין הוא שיגמור בליבו להקנות הדבר לחברו וחברו יסמוך עליו בדעתו. ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בליבו להקנות לחברו, ויש שאינו גומר בליבו אלא על ידי הקניינים המפורשים מן התורה או מחז"ל, ודוק היטב בזה והפוך בה דכולה בה, דוק בש"ס ופוסקים ותמצא כן.

‎זאת אומרת: הקניין, בכל צורה שהיא, מבטא את גמירות הדעת – את שיקול הדעת הסופי של המוכר, שהניע אותו להקנות את החפץ לחברו ואת דעת החבר בעסקה בעצם הגבהתו ,הגמרא (קדושין ה:), במסגרת דיונית בקידושי כסף מתלבטת במקרה בו נתן הוא את הכסף והיא אמרה לו אמירת קידושין – האם הקידושין תופסים. למסקנת הגמרא יש שתי דעות. הראשונה: "נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קידושין". ואילו הגישה השניה סבורה: "נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן".

‎להלכה, פוסקים כדעה שניה.הראשונים  דנים בשתי בעיות עיקריות: א. מהי מסגרתו של הספק? ב. מהו החיסרון באמירת האשה?

‎בשאלה הראשונה יש שלוש גרסאות בראשונים:

‎א. לשון הרי"ף:

‎"ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן" כלומר, הדיון הוא בדין רבנן ולא דאורייתא. בגירסת הרי"ף יש שתי שיטות בראשונים ביחס למצב מדאורייתא. הר"ן מביא שיטת הרי"ף ומפרש "דמדינא פשיטא לן דלא הוו קדושי. כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק דאורייתא". בניגוד לשיטת הר"ן מובא בספר "שיטה לא נודע למי", שהגזירה אמנם מדרבנן שעשאוהו כספק אלא שמ"ד אורייתא פשיטא לן דהוו קידושין דמי כתיב כי יקח ויאמר הוא? אבל חכמים גזרו – נתן הוא ואמרה היא – אטו – נתנה היא ואמרה היא". כלומר – מצינו מחלוקת בין הר"ן ו"שיטה לא נודע למי" לגבי דין דאורייתא של נתן הוא ואמרה היא" אבל שניהם מסכימים לגירסת הרי"ף שזה רק חשש דרבנן. לפי הר"ן החמירו חכמים להצריך גט אע"פ שאין קידושין דאורייתא ולפי ה"שיטה לא נודע למי" גזרו חכמים שיצריכו קידושין אחרים אע"פ שדאורייתא הקידושין הן ברי תוקף

במקרה זה הם ספק נשואים , שכן כל זה קרה במודע , כמכירת הבכורה ,ולגבי הסוגיה שלא היו עדים , הרי ראו אותה עם החפץ ,שלא הגיע מעצמו ... ,אם נעמיק ונראה את שיטת הרמבם והרא״ש ככתוב במסכת קידושין  באורח ההלכה״-נתן הוא לה שווה פרוטה ואמרה הרי אני מקודשת  לך הרי זה ספק וחוששים לקידושים ,והוא שלא דיבר עמה קודם על עסקי קידושים ,אבל אם  היה מדבר עימה ( ואפשר להרחיב את פעולה זו במגוון ווריאציות ) כיוון שאף אם קיבלה בשתיקה הרי היא מקודשת ואין אמירתה גורעת .״בשורות טובות חודש טוב והרבה אור ! של מצווה