"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני" וגו' (בראשית כז,א). '"ותכהין" - בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א). ד"א: כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. ד"א: כדי שיטול יעקב את הברכות' (רש"י). התורה פותחת שיצחק התעוור ולכן פנה לעשו שיביא לו מטעמים ויברכהו. ראה בהרחבה בעניין את דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'מעשי אבות א' בפרשתנו. רש"י מביא מהמדרש שלושה פירושים. הראשון מובן - שהוא מסתמך על הנאמר קודם שנשי עשו היו עובדות ע"ז: "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כו,לה); '"מורת רוח" - לשון המראת רוח כמו (דברים ט ז) "ממרים הייתם", כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון. "ליצחק ולרבקה" - שהיו עובדות עבודה זרה (ב"ר)' (רש"י). הפירוש השלישי מובן ע"פ ההמשך, שקרא לו כדי לקבל ברכות, ולכן דרשו שזה קשור בזה. אולם הפרוש השני שמקשר לניסיון העקידה תמוה, שלכאורה אין לכך כל זכר? אולי דרשו זאת מכך שנאמר כשקרא לעשו: "ויאמר אליו הנני", שזה מזכיר את מה שנאמר בעקידה ע"י אברהם "ויאמר הנני" (בראשית כב,א;יא). או שלמדו זאת מכך שנאמר "מראות" שלמדו שזה קשור למה שראה בעקידה, שבה נאמר כמה פעמים לשון ראיה: באמירת אברהם ליצחק על העקידה: "ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעלה בני" (שם, ח). בלקיחת האיל להקרבה במקום יצחק: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (שם,יג), וכן אברהם השתמש בלשון ראיה בעקבות הנעשה בעקידה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם, יד). אולם מה העניין של העקידה לכאן? ראה דברי מרן גדול הדור הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שהסביר שזה בא לבטא שראיתו של יצחק היא ראיה של קדושה ולא ראיה רגילה. נראה אולי בעומק שזה בא לרמז על הסבר המדרש לסיבתו של יצחק לברך את עשו: '"ויאהב יצחק את עשו". וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין? והכתוב אומר "הלא משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט כא)! ומפני מה אהבו? אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו. שהרי קל וחומר: אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין, אלו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה. ואמרו רבותינו: לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. לכך נאמר "ויאהב יצחק את עשו". "כי ציד בפיו". דהוה מיתי קופדא טבא לפומא דאבא. ד"א, "כי ציד בפיו”, שהיה שואל בדקדוקי מצוות, ומתראה שהוא כשר, ותוכו פנוי מכלום. ד"א, "כי ציד בפיו" חם ושלום למאן חשדיה ליצחק אבינו דהוה רחים ליה לעשו משום מיכלא. אלא שצפה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו עובדיה שהחביא מנביאי ה' מאה איש, חמשים חמשים איש במערה, וכלכלם לחם ומים. וכן הוא אומר "כי ציד בפיו" מנין ציד בגימטריא מאה וארבע הוי, שהחיה מאה איש, ונתן ארבע ככרות לכל אחד ואחד. ועובדיה מבני בניו הוא, דכתיב "בית עובד אדום" (ש"ב ו יב). ולפי שעובדיה מאדום הוא, לפי כך כל נבואתו אינה אלא על אדום, שנאמר "חזון עובדיה כה אמר ה' אלקים לאדום" (עובדיה א,א). אמר הקב"ה: יבוא עובדיה שדר בין שני רשעים, אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, ויתנבא פורענות על עשו הרשע, שדר בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, ולא למד ממעשיהם. וכן הוא אומר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום" (שם פסוק יח)' (מדרש הגדול, בראשית כה,כח). רש"י הביא שירדו דמעות מהמלאכים, והרי למלאכים אין דמעות אז מה שייך שבכו? במדרש מובא בצורה של שני הסברים: 'דבר אחר: "מראות", מכח אותה ראיה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת, הה"ד (ישעיה לג): "הן אראלם צעקו חוצה" וגו', ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו. הה"ד: "ויהי כי זקן יצחק" וגו'. דבר אחר: "מראות", מכח אותה הראיה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, תלה עיניו במרום והביט בשכינה מושלים אותו. משל למה הדבר דומה - למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו, ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון. אמר: אם הורגו אני עכשיו, מכריע אני את אוהבי, אלא גוזרני שיסתמו חלונותיו. כך בשעה שהעקיד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, תלה עיניו והביט בשכינה, אמר הקב"ה: אם הורגו אני עכשיו, אני מכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, "ויהי כי זקן יצחק" וגו''. (ב"ר סה,י). משתי הדרשות יחד אפשר לומר שהיה דין מוות על יצחק, ולכן כהו עיניו במקום מוות, וממילא מה שנאמר שבכו המלאכים הכוונה כאילו בכו על כך שיש דין מוות עליו שחשבו שעומד למות בעקידה, ואף בעתיד יחול עליו שיהיה עיוור שזה כעין מת (נדרים סד,ב). כך שרומז על גילוי של מסירות נפש, שעלה יצחק לעקידה (וחשבו המלאכים שימות), וזה משפיע גם לעתיד (שיתעוור בעתיד), וזה התגלה כביכול בצער של מלאכים ובראיה של יצחק את השכינה, שזה רומז על נביאים שרואים נבואה מכח השכינה ונקראים מלאכים (שהם שליחים כמו המלאכים): 'דבר אחר: נקראו הנביאים מלאכים, הה"ד (במדבר כ): "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" וגו'. וכי מלאך ה' היה, והלא משה היה ולמה קורא אותו מלאך? אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים. ודכוותיה (שופטים ב): "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים". וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך? אלא, אמר רבי סימון: פנחס בשעה שהיתה רוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים' (ויק"ר א,א). והבכי שקשור למוות, מרמז על הצער (בכי) שקשור למוות של הנביאים, שזה רומז על שאיזבל הרגה את נביאי ה', ואז עובדיה הציל את מאה הנביאים. שזה רומז שזו היתה סיבתו של יצחק לברך את עשו, מכח הצד החיובי שהיה בו ומתגלה גם בצאצאיו. שזהו הטעם השלישי, שהתעוור כדי שלא יתן לעשו את הברכות, שזה מתגלה בעיוורון הקשור לעקידה, שמשלים את ההסבר, שרצה לתת לעשו את הברכות בשל החלק הטוב שבו, ולכן התעוור כדי שיגנבו ממנו את הברכות. אולי זה קשור גם לדעה הראשונה, שהתעוור בגלל עשן הע"ז שבפשטות אפשר לומר שכיון שהיה מקושר לקודש בעקידה, אז הקירבה לע"ז-לטומאה פגעה בו במיוחד ולכן התעוור; אולם אפשר גם שמרמז שכיון שביתו של עשו היה בית של ע"ז, אז רצה יצחק לברכו ע"י חיזוק הקשר לקדושה, שזה היה במצות כיבוד הורים (שאף זה שייך לבית-משפ'): 'אמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות, הה"ד: "אשר אתה בבית". כמה נשים היו לו ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא, דהוה ידע מאי עובדיהון' (ב"ר סה,טז). שכך מתגלה שיצחק רצה לברך את עשו ע"י חיזוק הצד החיובי שבו, שזה התגלה בעשו שהיה הולך אליו ומקיים מצוה ומתחבר לקדושה (ואף שיקר כדי שיראה בו כצדיק, כדי לשמחו. ואף זה מראה שקשור מאוד לאביו שלכן לא רוצה שיחשבהו לרשע, כך שסימן שמאוד קשור אליו ולכן יוכל להשפיע עליו ולהגביר זאת לכל הזמן עד שבסוף באמת יהיה צדיק), ההיפך ממה שהיה פועל עם נשיו עובדות הע"ז; והחלק הטוב שבו לא התבטל (על אף חיבורו לנשיו עובדות הע"ז) שלכן הוא פעל בחיוב בכיבוד הורים, ואף בעתיד יתגלה ממנו מי שפועל כעין בכיבוד הורים (שמאכילם ומשקם), שזהו עובדיה שזן והשקה את הנביאים שהחביא במערה (ויש מצוה לכבד צדיקים ונביאים כעין שיש מצוה לכבד הורים) לאחר שאיזבל הרגה את נביאי ה'. לכן רצה יצחק לברך את עשו ולכן היה צורך משמים לעוורו כדי שיעקב יוכל לקחת את הברכות; שזהו בדרש שעשן הע"ז (של נשי עשו שמשכו אותו לרשעה) והעקידה (שזהו מעלת יצחק, וכך רומז גם שבזרעו יש מעלה, אפילו בעשו, כמו שמתגלה בעובדיה) גרמו לו להתעוור (כי זה גרם לו לרצות לברך את עשו כדי לתקנו, ולכן היה צריך משמים למנוע ממנו). לכן זה התחלת פרשת הברכות, שיצחק התעוור וקרא לעשו להביא לו מטעמים כדי שיברכו, שבפשט זה קשור בעוורונו, שלכן בא עכשיו לברכו כי חושש שימות בקרוב; ובעומק מרמז שרצה לברך את עשו (בשל גילו המבוגר של יצחק) כדי לקרבו (כעין המתגלה בעשן הע"ז של נשיו ובעקידה המרמז להמשך הדורות - ומתגלה בעובדיה), ולכן התעוור כדי למנוע את העברת הברכות לעשו.