בס''ד                    פרשת נח: האם מותר לשאוב זרע מאדם שנפטר

פתיחה

לפני כארבע שנים, בעת פעילות מבצעית של יחידת גולני בכפר יעבד בצפון השומרון, נזרקה אבן מגג על ראשו של עמית בן יגאל. למרות הקסדה שחבש, בעקבות הפגיעה הובהל עמית לבית החולים במצב קשה, ולאחר מכן נקבע מותו. לאחר מותו אישר אביו לבצע בו ''קצירת זרע'', פעולה המאפשרת להשתמש בזרעו של עמית לאחר מותו לצורך הבאת ילדים בתרומת זרע.

המקרה של עמית בן יגאל אינו מקרה חריג, וכדוגמתו התעוררו מקרים נוספים במהלך השנים, ואף במלחמה האחרונה. מבחינה משפטית, נראה שלעת עתה אין עוד אפשרות חוקית להוליד ילד מזרע של אדם שנפטר ממספר סיבות. השבוע נעסוק בצד ההלכתי, ובשאלה האם מותר להשתמש בזרע של מת, והאם יש זיקה הלכתית בין ילד שנולד בהפריה לאחר המוות, לבין אביו.

שאיבת זרע ממת

האם מותר להשתמש בזרע המת כדי להקים לו שאר? שאלה זו עמדה במחלוקת בדור שלנו:

א. הרב יגאל שפרן (תחומין כ') סבר, שמעבר לבעיות המוסריות שיש בגידול ילד ללא אביו, החשש לאנדרלמוסיה בדיני יוחסין, וכן השם הרע שיש בכך שאשה נכנסת להיריון בעודה אלמנה, יש גם איסור הלכתי להוציא זרע מנפטר על מנת להקים ממנו שם. וכך פסקו הגרש''ז אויערבך והרב מרדכי אליהו (נשמת אברהם ג, מט). לטעם האיסור הביא הרב שפרן שתי סיבות:

סיבה ראשונה, כפי שעולה מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (כט ע''ב), לא רק גופו של המת אסור בהנאה, אלא כל דבר הנלווה אליו, ורק במקרים בהם יש צורך מידי לנתח את הגוף לצורך הצלת חולים אחרים או במקום צער גדול ובלית ברירה, התירו (כמו השתלת קרניות הנפטר לעיוור). לכן קל וחומר שזרעו של מת, שנחשב ממש חלק מגופו, אסור בהנאה.

סיבה שניה, מדובר בהשחתה גופת הנפטר. הגמרא במסכת בבא בתרא (קנד ע''א) כותבת שאין לפתוח קבר של אדם על מנת לבדוק אם יש לו שערות המעידות על כך שהיה בוגר, כיוון שכך גורמים לניוול הגופה ולביזויה. בנוסף, הגמרא במסכת סנהדרין (מו ע''ב) כותבת שיש חובה לקבור את המת מיד, ולא להשתהות שלא לצורך משמעותי. ובלשונו:

''נובע שאין לעשות את הפעולה מעיקרה, לא באלמנה ולא ברווקה, ולו אך מטעם זה שאין להביא ללידת בן שהוא חסר אב (כללית או חלקית). זהו מעשה היוצר אנדרלמוסיה במבנה המשפחה הקלאסי ובמעמדו העתידי של הצאצא. פעולה כזו מחזירה את העולם אלף מעלות אחורנית.''

ב. הרב זלמן נחמיה גולדברג (אסיא סה - סו) בגישה המקילה סבר, שמותר להוציא זרע מנפטר על מנת להקים לו שם, במקרה בו יש אומדן שכך היה רצונו. את הטענה הראשונה שאין להנות מגופת המת אלא במקרים של הצלת נפשות ניתן לדחות,  שייתכן והאיסור להנות מגופת המת תקף רק במקרה בו גופת המת משמשת לצורך אחרים, ולא כאשר ההנאה היא לצורך הנפטר עצמו[1].

את הטענה השנייה של ניוול המת ניתן לדחות על בסיס דברי הרשב''א (א שסט), שכפי שראינו בעבר (ויחי שנה א') התיר לחנוט גופה למרות הניוול שיש בכך, כיוון שזה נעשה למען כבודו של המת וברצונו. מה עוד, שכלל לא ברור שבאופן זה מדובר בניוול המת, שכן כפי שהעיר הרב משה פיינשטיין (יו''ד ב, קנא) הוצאת דם או זרע על ידי מחט, אין בה ניוול כלל. ובלשונו:

''אבל נראה לעניות דעתי דאם לא יחתכו האברים ולא יפתחו צווארו ובטנו, רק רוצים לתחוב נידעל (מחט) להוציא ממנו איזה לחלוחית להודע מזה איזו דברים הנוגעים להמחלה שזה אין להחשיב לניוול שהרי דבר כזה מצוי טובא בזמננו שעושים כן גם לחיים ויש להתיר בפשיטות... ואף שלא מצאתי זה בפירוש נראה זה לעניות דעתי ברור.'' 

גם את טענות האומרים שיש בכך פריצות, ניתן לדחות שלמעשה דברים מעין אלו מטבעם הם תוצר של התפתחות. כשם שלפני מאה שנה האפשרות של הפרייה מלאכותית הייתה נשמעת כדבר פרוץ, שכן פעולה זו לא הייתה מקובלת, ואילו בזמן הזה פוסקים רבים מתירים אותה בשעת הדחק - הוא הדין להזרעה אחר המיתה, שייתכן שיש להתירה בשעת הדחק.

ייחוס הנולד

כאמור דעת רוב הפוסקים שאין לשאוב זרע ממת. במקרה בו משפחה פוסקת כשיטת המקילים, יש לדון האם ילד שנוצר מהפריית מבחנה מיוחס לבעל הזרע. הגמרא במסכת חגיגה (טו ע''א) דנה האם בתולה שהתעברה מזרע הנמצא באמבטיה, נחשבת עדיין בתולה ויכולה להינשא לכהן גדול (כיוון שלא נתעברה מביאה), או שנפסלה לכהן גדול (כיוון שסוף כל סוף התעברה). למסקנה נראה מדברי הגמרא שמותר לכהן גדול לשאתה, ודנו האחרונים האם הילד מיוחס אחרי בעל הזרע:

א. הבית שמואל (אבן העזר א, י) סבר, שבמקרה זה, הוולד מיוחס אחרי בעל הזרע. ראייה לדבריו הביא מהגהות הסמ"ק שנקט, שיש לאשה להימנע מלשכב על סדין שיש בו זרע, שמא תתעבר, והוולד שלא יידע מי אביו יישא בטעות את אחותו. מכאן עולה, שהבן מיוחס אחרי אביו. כך צידד גם החלקת מחוקק (שם, ח) שהביא ראייה לדבריו מליקוטי מהרי''ל, שם מובא מדרש שבן סירא היה נחשב בנו של ירמיהו (סירא בגימטריה ירמיהו), למרות שנולד על ידי הזרעה באמבטיה. ובלשון הבית שמואל:

''כתב בחלקת מחוקק, יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פרו ורבו, ואם נקרא בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה ממה שכתב בהגהת סמ"ק והב"ח הביא ביורה דעת סימן קצ"ה, אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר.''

ב. הט''ז (שם, ח) חלק ודחה את דבריו, שכן ייתכן שהסמ''ק פסק שיש לייחס את הילד לאביו רק לחומרא, דהיינו שמחמת הייחוס

ייאסרו עליו דברים מסוימים, כגון להתחתן עם אחותו מאביו, אבל לקולא כמו לרשת עם שאר אחיו, אין הוא נחשב בנו. גם הרב עוזיאל (אבן העזר סי' יט) פסק כך, ודחה את הראיה מבן סירא בטענה שמדובר בדברי אגדה (שרבים סברו שמקורם בכלל זיוף).

למרות זאת, אחרונים רבים וביניהם הציץ אליעזר (ג, כז, ג), העירו שייתכן שכאשר מדובר בהפריית מבחנה, גם הט''ז יודה שהילד נחשב מיוחס אחר אביו. טעם הדבר, שבניגוד למקרה של אמבטיה בו הזרע הוצא שלא על מנת להביא וולד לעולם, במקרה של הפריית מבחנה הרי זו מטרת הוצאת הזרע, ולכן הילד יהיה מיוחס אחר אביו.

ייחוס אחרי מיתה

א. לכאורה כפי שכתב הציץ אליעזר, פשוט שילד הנולד משאיבת זרע מיוחס אחרי אביו. אלא שהרב שאול ישראלי (חוות בנימין ג, קז) טען, שכאשר מדובר בילד שנולד מהפריית מבחנה בעוד אביו כבר מת, הרי שהוא אינו נחשב מיוחס אחרי בעל הזרע. את דבריו ביסס על הלכה בהלכות ייבום הקובעת, שאשה מתייבמת רק במקרה בו אין בן לנפטר: ''ובן אין לו''.

אם בן שנולד בהפריית מבחנה מזרע של אביו הנפטר מיוחס לאביו, ייתכן מצב בו אשה התייבמה לאח הנפטר כיוון שלא היו לו ילדים, ולאחר שנים כאשר היא כבר נשואה לו ונולדו להם ילדים, בעקבות הזרעה מלאכותית לפתע יהיו לה ילדים מזרע האח הנפטר. נמצא שעברה על איסור כאשר התחתנה עם האח, והילדים שנולדו להם ממזרים.

טוען הרב ישראלי שדבר זה לא ייתכן מסברא שכן ''דרכיה דרכי נועם'', ולכן על כרחך צריך לומר שגם אם היא ילדה מכח הזרע של הנפטר, אין הילד נחשב מיוחס לו כלל, ולכן הנפטר עודנו במצב של ''ובן אין לו''. כך הבין גם הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות ו, רמד), ומסיבה זו הצטרף לדעת האוסרים לשאוב זרע מנפטר, שכן לא ייתכן להוליד ילד ללא ייחוס כלל. ובלשונו:

''ולדברינו דבנוצר מזרעו לאחר מיתה יש לחשוש דאין זה בנו, אם כן כבר מטעם זה יש לאסור. דאין להוציא זרעו כדי להפרותו לאחר מיתתו, או אם הוציא זרעו אין להפרותו לאחר מיתתו, דכיטון שהולד נוצר שלא כדרך הארץ והינו ולד בלא אב, לא גרע מבני תשע מידות, דהם וולדות פגומים ואין להביא לעולם חס וחלילה וולדות פגומים.''

ב. הגרש''ז אויערבך (תנינא, קכד) והרב דב ליאור (דבר חברון אבה''ע, ד) חלקו וסברו על בסיס דברי הנודע ביהודה, שלמרות שהבן מיוחס לאביו, לעניין ייבום אותה אשה אינה עוברת על איסור אם יוולד לה ילד מהאח שנפטר, ואין היא צריכה להתגרש מאחי הנפטר, כיוון שחיוב הייבום חל ברגע המוות, וברגע המוות לא היה לה וולד מהנפטר.

דיני ירושה

על בסיס מה שראינו עד כה יש לדון בשאלה נוספת. מה הדין כאשר יש מחלוקת בין אלמנת הנפטר לבין הוריו, מה לעשות בזרעו. לדוגמא, מקרה בו האלמנה רוצה להשתמש בזרעו כדי להביא ממנו ילד לעולם, ואילו הורי הנפטר מסיבות שונות מתנגדים לכך:

א. לכאורה, אם נפסוק שאין קשר בין האב לבנו כשיטת הרב ישראלי, נראה שמבחינה הלכתית מעמד ההורים והאלמנה זהה, ולמעשה אין לשניהם הזכות להשתמש בזרע הנפטר. אולם, ייתכן שבמקרים מעין אלו יש ללכת אחרי חוקי המדינה, הקובעים שהחוק ''מכיר בזכות להורות, ממנה נגזרות זכויות מסוימות למימושה, אך אין הדין מכיר בזכות לנכד''.

יחד עם זאת, נראה שגם במקרה זה, הגיוני להתחשב במספר השנים שהזוג היה נשוי ובגורמים נוספים, שכן לא סביר שאשה שהייתה נשואה לאדם חודשים בודדים, תוכל להשתמש בזרעו בניגוד לעמדת הוריו. כמו כן, מסתבר שבמקרה בו יש הסכמה בין האלמנה לבין ההורים באפשרות להשתמש בזרע, מותר לעשות כך, למרות שמבחינה הלכתית במקרה מעין זה אין להם זכות על זרעו, שהרי הוא לא מיוחס אליהם.

ב. אם נפסוק שיש קשר הלכתי בין האב לבנו כדעת הגרש''ז אויערבך והרב ליאור, לכאורה יש לדון בזכות על זרע המת בדיני הירושה הקלאסיים. במקרה של חלוקת ירושה, קובעת המשנה במסכת בבא בתרא, שהאב יורש את בנו, אך אין האשה יורשת את בעלה. לכן, במקרה בו ההורים רוצים נכד מבנם, הם יוכלו להעניק את הזרע לאשה אחרת שתסכים להרות מזרע זה, והאלמנה לא תוכל להתנגד. לעומת זאת במקרה הפוך בו האלמנה רוצה להשתמש בזרע וההורים מתנגדים, היא לא תוכל להשתמש בזרע.

דיני ירושה בזרע

אולם יש להעיר, שגם לדעת הגרש''ז אויערבך והרב דב ליאור, למעשה לא ברור שבכלל ניתן להתייחס לדיון זה על פי דיני ירושה קלאסיים, וזאת משתי סיבות:

א. סיבה הראשונה, כלל לא ברור שיש דיני ירושה בזרע, שכן במקרה רגיל של ירושה אין קשר מהותי בין הנפטר לבין החפץ אותו הוא מוריש, וברגע שהוא נפטר מהעולם מסתיים הקשר הממוני בינו לבין החפץ שלו. לעומת זאת במקרה זה, גם לאחר המיתה יש קשר מהותי בינו לבין זרעו, ולכן לא ברור שמישהו יכול לרשת את הזרע.

ב. סיבה שניה, גם אם חלים דיני ירושה על זרע, נראה פשוט שהם לא יכולים לחול על פי דיני הירושה הרגילים המופיעים במשנה במסכת בבא בתרא (ח, א). שהרי לדוגמא, אחי הנפטר קודמים לאלמנה בירושה, אך לא ייתכן שלאחים יהיו יותר זכויות על זרע הנפטר מאשר לאלמנתו, והם אלו שיוכלו לקבוע מה לעשות בו בניגוד לרצונה.

נמצא, שבין אם הזרע מיוחס לאביו ובין אם לאו, קשה להכריע האם יש להורים זכות על הזרע של בנם, ומהו מעמד האלמנה בעניין. למעשה יש לבחון כל מקרה לגופו, ולבחון אותו על פי מספר גורמים כגון מספר השנים שהזוג היה נשוי, האם יש להורים ילדים נוספים מהם יהיו נכדים ועוד, שכן שיקולים אלו יכולים לתת הערכה סבירה מה היה רצון הנפטר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...