'וקורין אותו שמחת תורה, לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה' (טור או”ח סימן תרסט). מדוע דווקא שמ"ע נבחר להיות יום שמחת תורה (בו גומרים ומתחילים את התורה)? אולי אפשר שלמדו זאת ממצוות הקהל, שהיא מצוה שיש בה קריאה בתורה לפני העם: 'וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א, א) עַד "שְׁמַע" (דברים ו, ד), וּ"שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים יא, יג), "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב), "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר" (דברים כו, יב), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (דברים יז, יד), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (דברים כח, א), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה' (משנה סוטה ז,ח). לכן כיון שמצאנו שהמלך קורא בתורה לפני כל קהל ישראל זה מראה שיש גילוי של חיבור קריאת התורה ובנ”י בזמן סוכות. אלא שלא עשו בחג הסוכות עצמו בשל הקושי לשמוח בתורה בשל השהות בסוכה – שזה קצת מכביד על השמחה, ובפרט שהמדקדקים אפילו לא שותים מחוץ לסוכה, ולכן לא יכולים לאכול ולשתות בבית הכנסת (כשאין שם סוכה), ולא ראוי לגרום להם צער [שרוקדים הרבה עם התורה ולכן צמאים] (ובפרט בזמן ששמחים על התורה זה יותר גרוע שמכבידים על המדקדקים בתורה), ולכן דחו לשמ"ע שהוא קשור כעצרת של סוכות. או שלא עשו בסוכות כדי שלא יהיה מתנגש עם שמחת בית השואבה ששמחים בסוכות (שיגרום בכך לביטול שמחת בית השואבה בצורתה המלאה ביום זה). או שבסוכות זה המלך קורא, ולכן דחו לשמ"ע שהוא מעין סוכות אבל חג כשלעצמו, לומר שבזה חוגגים שהתורה מתגלה ממש אצל כל אחד ואחד בעצמו, ולא כמלך שקורא בשבילם. או שאם יעשו בסוכות זה יהיה כמתנגש עם מעמד ההקהל, שישוו בין שניהם כיון ששניהם חלים בסוכות, וזה יגרום להקהת התחושה החזקה של מעמד ההקהל בחיבור לתורה, וכן זה יהיה כמוריד מחשיבות המלך שקורא לכולם בתורה ואין זה מכבוד המלך, לכן דחו לשמ"ע שהוא חג כשלעצמו וממילא לא יבואו להשוות ביניהם. אולי קבעו בשמ"ע כיון שהוא נקרא עצרת כעין שבועות שהוא עצרת של פסח (תנחומא "פנחס" סימן טו), ולכן כמו שבפסח יצאנו ממצרים כדי לבא לא"י, וסוכות זה כנגד הכניסה לארץ (ראה בהרחבה על הקשר בין סוכות וא"י, ב'לזמן הזה' תשרי, 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), כך גם שבועות זה כנגד קבלת התורה כדי שתגיע אלינו, ושמ"ע הוא כנגד התורה שמגיעה אלינו, ולכן אז חוגגים את שמחת תורה – שהתורה מתגלה אצלנו, שאנו לומדים וקוראים אותה וכך עכשיו מסיימים את הקריאה, ולכן חוגגים לגמרה של תורה. אולי אפשר שבהו"ר נחתמים (חותם נוסף) על גזר הדין שנחתם, ובו אפשר לתקן מה שלא תיקנו קודם, וזה ע"י לימוד תורה (שלומדים בליל הו”ר). לכן זה מביא לשמחה מרובה על כח התורה שנתנה לנו ללמוד ולכפר, ולכן (מיד למחרתו) ראוי לשמוח בתורה שאנו לומדים וזהו שמחת תורה ששמחים בתורה (ובתוך זה מחילים כח לכפרה, שיש עוד המשכיות מהו"ר לשמ"ע, ולכן מחזקים בכך את כח הכפרה לנו שעדיין נשאר לשמ”ע) [ובזה גם כרמז שהדין נחתם ביוה”כ, שבו משה הוריד את התורה ונתנה כפרה (תענית ל,ב), ולכן בדימוי לכפרה ודין ותורה שנתנה לידנו ביוה"כ אנו מגלים ע"י שמחת תורה שבשמ”ע שזהו כהמשך הסופי ביותר לגזר הדין שנחתם ביוה”כ, ומגלים לכפרה וביטול הדין הרע ח”ו]. אולי גם כיון שיש עוד שארית של כח לשינוי הדין בשמ"ע, אנו מגלים כעין את גילוי דוד שיש בהו"ר (שכעין נמשך החתימה הסופית שבהו"ר עד שמ"ע בדוחק שבקצה הזמן), כגילוי כדי שיחול בנו כח לכפרה כבהו"ר. אצל דוד נאמר מצוה לשמח בעבודת ה': "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" (תהלים ק,ב), לעומת זאת בתורה נאמר רק שאם לא עובדים את ה' בשמחה אז יבואו רעות: “תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז), שבתורה אין מצוה מפורשת כציווי לשמוח בעבודת ה'. לכן מגלים את השמחה בתורה – בעבודת ה', בשמ"ע כעין המשך של כח דוד של הו"ר (שהוא האושפיז של יום הו”ר), שממנו מתגלה השמחה בעבודת ה'; וכך נותנים כח לכפרה (כהמשך מהו"ר), להוריד את הרעות – הדין הקשה שנגזר ח"ו, כההיפך ממה שקורה כשלא שמחים בעבודת ה', שעל זה התורה אומרת שיבואו רעות. בנוסף, בחיבור לתורה אנו מראים שאנו בני מלכים, שאנו בניו של הקב"ה ומחוברים למלכותו (כעין המתגלה ברבנן: ' … אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי. אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו: דכתיב (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו" וגו'' [גיטין סב,א]). ממילא מגיע לנו שיבוא לנו הרבה טוב כראוי להגיש למלכות. אולי גם באים לגלות שבסוכות ישבנו תחת כנפי השכינה, וזה היה במקום הבית, ועכשיו כשנכנסים זה כמכניס לתוך הבית (שהוא עצרת של סוכות – יש בו גילוי כעין הנעשה בחג הסוכות), שמכניסים את השכינה לתוך הבית לחיי המעשה היומיומים, שזה ע"י התורה שמביאה עלינו השראת שכינה, ולכן שמחים בשמ"ע בתורה כעין גילוי בשמ"ע כנגד השמחה המרובה שיש בחג הסוכות וזה יחד עם גילוי תורה שמתגלה בנו. (וכמו שהסוכות הם כח הגנה רוחני, כך גם התורה היא כח הגנה בחיינו, ולכן מבטלים בכך את הדין הקשה שיש בפתקים שנחתמו ביוה"כ ואושרו בהו"ר ועכשיו עוד ניתן בדוחק לבטלם). אולי עוד, שנאמר על שמ"ע: '"ביום השמיני עצרת תהיה לכם”. מה ראה להיות פוחת בכל יום? אלא למדך תורה דרך ארץ מן הקורבנות, שאם ילך אדם לאכסניה וקבלו, ביום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי גבינה, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטניות' (תנחומא “פנחס" סימן יז). לכן כיון שעד שמ"ע מתגלה דרך ארץ, לכן אז ראוי לחגוג את התורה שמתגלה בנו, שהיא חלה על גבי דרך ארץ (שקדמה לתורה) שהתחנכנו עד שמ”ע, ולכן יש בזה גילוי של התורה בחיבורה אלינו בשלמות כראוי, ולכן אז שמחים בתורה ומראים את חיבורה אלינו במעשה – בקריאתה עד סיומה.