הפסוק הפותח את פרשתינו "דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו", פירש רש"י: פרשה זו בהקהל נאמרה, לפי שרוב גופי תורה תלויים בה. ומסביר החתם סופר, החובת הלבבות (שער הפרישות פ"ג) מדבר בגודל מעלת הפרישות והבדידות, שהקב"ה לא רוצה שיהיו פרושים, כלומר, שילך במקום שאין אנשים, למדבריות ויערות, אלא שיהיה אוהב את הבריות ללמדם בינה והשכל, ואפילו שבזה ממעט בזה להשלים את עצמו, אפילו הכי הוא רצון ה' להיות אוהב הבריות, שעל ידי זה מקרבן לתורה בחיבור ובדביקות זו.

וזה שביאר כאן באמרו קדושים תהיו, שתהיו בפרישות, ונוכל לטעות שענין פרישות היינו בדידות הגוף, לכך נאמר "דבר אל כל עדת וגו'", והיינו פרשה זו בהקהל נאמרה, שיהיה פרוש אבל גם מעורב עם בני אדם.

בדרך זו נבוא ונבאר הנהגה מיוחדת שראינו אצל התנא רבי שמעון בר יוחאי, אשר התחבא במערה שלש עשרה שנה יחד עם רבי אלעזר בנו כמובא בשבת (לג.), ושם הגיע לכל השגותיו בתורה, וכדברי הזוהר חדש (פרשת כי תבוא דף עג.) ובתיקוני הזוהר (דף ב:) וז"ל תרגום: רבי שמעון הלך לו וברח למדבר של לוד, ונגנז במערה אחת הוא ורבי אלעזר בנו, נעשה נס שיצא להם עץ חרובים אחד ומעיין מים אחד, אכלו מאותו חרוב ושתו מאותם המים, והיה אליהו זכור לטוב בא אליהם בכל יום שתי פעמים ולימד אותם, ולא ידע אדם בהם. ע"כ.

נמצא כי רשב"י זכה לכל השגותיו על ידי פרישותו והתבודדותו במערה יחד עם בנו. אך אם כן נשאלת השאלה, מדוע רשב"י לקח את בנו רבי אלעזר יחד עמו ולא הסתפק להיות לבדו במערה.

אלא מובא בספר דברי יחזקאל החדש (עמ' קכ"ד ערך לימוד האב עם בנו) בשם הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע שאמר, שיש ליצר הרע ענין מיוחד להפריע לאב ללמוד עם בנו, משום שהוא יודע שאין דבר גדול מזה.

כמו כן מצינו ברש"י על הפסוק "ושננתם לבניך" – אלו התלמידים. ע"כ. וצריך להבין, מדוע שינה רש"י מדרכו לפרש כפשוטו של מקרא, וביאר על פי הדרש?

אלא שרש"י ביקש ללמדנו סדר עדיפויות, בדרך כלל אדם מעדיף ללמד תלמידים שאינם בניו מאשר את בניו שלו, משום שהתלמידים יודעים להעריך אתו יותר מאשר בנים, או מטעמים אחרים. בא רש"י ומלמדנו, כי התלמידים העיקריים של האדם אלו בניו.

ולפי זה נראה לפרש ראת דרשת בעל ההגדה: "ואת עמלנו אלו הבנים",  כפי שפירש המהרש"א בחידושיו לסנהדרין צט: על הפסוק "אדם לעמל יולד", לעמ"ל ראשי תיבות: ללמד על מנת ללמד. היינו ללמד תורה את בניו.    

על פי זה יש לומר, כי רשב"י אשר ידע את המעלה של הלימוד עם הבן, העדיף לקחת את בנו עמו מאשר ללמוד לבדו, אע"פ שאולי אם היה לבדו היה מתעלה יותר, אבל סגולת לימדו התורה היא דוקא עם הבן.

וכן יש לדייק במאמר הפיוט: "במערת צורים שעמדת שם קנית הודך והדרך", ולכאורה מהו הלשון "שעמדת" הרי במערה רשב"י שכב וכלל לא עמד?

אלא חז"ל במסכת חגיגה (טו.) לימדונו, שאם דומה הרב למלאך ה' צבאות ילמדו תורה מפיהו, ולכאורה מנין לתלמיד לדעת כיצד נראה מלאך שידע אם הרבי שלו דומה לו?

אלא המלאכים נקראים עומדים, כנאמר (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", כי הם עומדים על מקומם תמיד - לא מתקדמים בצדקתם ולא מדרדרים ברשעתם, כי אין להם יצר הרע ואינם עומדים לפני בחירה אם לעשות טוב או רע. הם עומדים. אך הצדיקים תמיד הולכים מחיל אל חיל, מתגברים על יצרם ומתרוממים ממדרגה אחת למדרגה גבוהה יותר. וזאת לימדונו חז"ל, רק רב אשר הוא דומה למלאך, שמוותר על ההתעלות העצמית שלו למען טובת תלמידיו, שחוזר שוב ושוב על החומר הנלמד, ולכאורה ברגעים אלו הוא מפסיד את התקדמותו האישית, הוא דומה למלאך, וממנו יש ללמוד תורה.

כך גם רשב"י את עיקר קניין הודו והדרו קנה על ידי "עמידה", היינו כאשר לימד את בנו, אשר לכאורה היה צריך ללמדו דברים פשוטים ובאותו זמן לא היה מהלך ומתקדם בלימודו, אולם עיקר סגולת התורה נאמרה דוקא על הלומד תורה עם בניו.