בס''ד          פרשת ראה: האם צריך להפריש מעשרות מעלי תה

פתיחה

בפרשת השבוע כתוב שיש להפריש מעשרות מתבואת השדה, ולאוכלה לפני ה': "עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה. וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ". כפי שראינו בעבר (קרח שנה ד'), נחלקו הראשונים איזו תרומה הינה מהתורה ואיזו מדרבנן:

א. בעקבות כך שהתורה כתבה שיש לעשר את כל תבואת השדה, 'דגנך תירושך ויצהרך'. הבינו הרמב''ן (שם, ד''ה ואחר), התוספות (ראש השנה יב ע''א) הרשב''א (שם) ורוב הראשונים, שרק מינים אלו חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ואילו שאר הפירות והירקות חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד וכך משתמע גם ממקורות רבים בגמרא.

כיצד ינמקו את לשון התורה בפרשת בחקותי (כז, ל) שיש לעשר את כל תבואת הארץ, וממנה משמע שחובה להפריש מדאורייתא גם בשאר הפירות והירקות? הרמב''ן (שם) יישב, שבפרשה זו לא דנה התורה בסוג הפירות שיש לעשר, אלא על עקרון כללי של פדיון ומעשרות, ומשום כך לא ראתה צורך לפרט אלו פירות חייבים במעשרות. ובלשונו: 

''ומה שאמר הכתוב (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לא יצווה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצווה לחייב שיעשר, אבל הוא מצווה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש, אבל המצווה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר.''

ב. הרמב''ם (תרומות תרומות ב, א) בגישה מרחיבה חלק וסבר, שכאשר התורה כותבת דגן תירוש ויצהר, כוונתה רק לתת דוגמאות למינים החייבים, אבל למעשה כל מיני הפירות (למעט הירקות) חייבים במעשרות מדאורייתא, ומשום כך ככל הנראה כאשר כתוב בפרשת בחקותי שיש לעשר את כל התבואה, היא לא חילקה וכתבה שרק דגן תירוש ויצהר חייבים, אלא כל מין ומין. 

בעקבות העיסוק בתרומות, נראה את מחלוקת הפוסקים האם עשבי תיבול חייבים בתרומות ומעשרות, והאם יש הבדל בין צמחי התיבול השונים, הבדל הנובע מאופן השימוש בהם והצורה בה הם מופיעים במאכל. כמו כן נעסוק במחלוקת האחרונים האם יש להפריש מעשרות מעלי תה, וכן מה הדין בנבטים ושאר גידולי מים.

תנאי החיוב

האם צמחי תיבול חייבים בתרומות ומעשרות? המשנה במסכת מעשרות (א, א) פוסקת, שמאכלים חייבים בתרומות ומעשרות. משום כך כותבת הגמרא במסכת נדה (נ ע''א), שאם יש דבר שחייב במעשרות, בהכרח שהוא גם יכול להיטמא בטומאת אוכלין. האם צמחי תיבול נחשבים 'אוכל', על כך יש סתירה בגמרא:

מצד אחד במסכת חולין (ו ע''א) כתוב, שלמרות שבדרך כלל גזרו חכמים שיש לעשר תבואה של עם הארץ, מחשש שמא לא הפריש מעשרות כהוגן ('דמאי'), כאשר מדובר בתערובת של מאכלים שבתוכה מאכל אחד מסופק, אין צורך להפריש. אולם, אם המאכל המסופק בתערובת הוא תבלין, כיוון שטעמו בולט, יש להפריש תרומות ומעשרות - מכאן עולה שחייבים להפריש מתבלין.

מצד שני גמרא נוספת במסכת חולין (קיז ע''ב) כותבת, שקיפה, דהיינו תבלין שהתבשל עם הבשר, נחשב אוכל ומקבל טומאה רק בגלל שהוא מחובר עם הבשר, שבמקרה זה ניתן לקרוא לו אוכל. לעומת זאת, כאשר התבלין עומד לעצמו, הוא אינו נחשב אוכל ואינו מקבל טומאה - בפשטות מכאן עולה שאין להפריש מתבלין זה מעשרות כלל, שכן הוא לא מוגדר כאוכל.   

יישוב הסתירה

הראשונים העלו מספר אפשרויות ליישב את הסתירה:

א. התוספות בחולין (ו ע''א ד''ה אינו) נקטו, שכל סוגי התבלינים פטורים מתרומות ומעשרות. להבנתם, כאשר הגמרא כותבת שיש להפריש ממאכל של דמאי שיש בו תבלין, אין כוונתה שיש להפריש מחמת התבלין, אלא מחמת השאור, שמובא גם באותה הסוגיה. עם זאת, וודאי שבצל לדוגמא חייב במעשרות למרות שהוא משמש גם כתבלין, שהרי הוא נאכל כשלעצמו.

תירוץ בעל עיקרון דומה עולה מדברי חידושי הר''ן (שם, ד''ה חושש), שהחילוק בין הסוגיות תלוי באיזה תבלין מדובר. כאשר הגמרא כותבת שתבלין חייב במעשרות, כוונתה לתבלין שנאכל גם לבדו, כמו הבצל. וכאשר היא כותבת שתבלין פטור במעשרות, היא מדברת על תבלינים שנאכלים רק בתוך תערובות, כמו פלפל, זנגויל וכדומה. ובלשונו:

''אי נמי יש לומר, שלא כל מיני תבלין שווין. שיש מהן שמטמאין טומאת אוכלין, כגון אותן שראויין לאוכלן בפני עצמן כבצל ושומין. ויש מהם שאינן מטמאין, והם אותם שאינם ראויים להיאכל בפני עצמן, אלא שהן עשויין להטעים, כפלפל ומלח וזנגביל.''

ב. התוספות ביומא (פא, ע''ב ד''ה שהפלפלין) חלקו וסברו, שגם תבלין שאינו ראוי לאוכלו בפני עצמו, במקרה בו מתכוונים לערב אותו עם מאכל הראוי לאכילה, יהיה חייב במעשרות. אולם, חיוב זה חל רק כאשר התבלין ניכר, אך אם כותשים אותו דק דק (כפי שעושים עם תבלינים רבים בזמנינו), התבלין פטור מתרומות ומעשרות, וכנראה מחמת כך קיפה פטורה ממעשר.

על בסיס הבנה זו הסבירו כיצד ייתכן שהגמרא במסכת עירובין (כח ע''ב) נוקטת שאפילו גרגרים (של פלפל) חייבים במעשר, ואילו במסכת נדה (נא ע''א) קובעת שפלפלים יבשים אינם חייבים במעשרות (אינם מטמאים טומאת אוכלים). שכן את הפלפלים היבשים היו טוחנים עד לאבקה, ואילו את הגרגרים היו אוכלים שלמים ביחד עם מאכלים אחרים. ובלשונם:

''ויש לומר, דודאי אותן פלפלין שנשחקין וגובלין אותן במים, כעין שעושין לטבל בו דבר, הנהו חזו בעינייהו לאכילה, וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין. אבל אותם שלא נגבלו במים שנטחנו ונידוקו כעפרורית בעלמא, כעין שעושין לתת לתוך הקדירה, הנהו פטורין מן המעשר דלא חזו לאכילה הכי.''

ג. הריטב''א (נדה נ ע''א ד''ה כל) בגישה שלישית והמחמירה ביותר סבר, שגם תבלין שנטחן עד דק, למרות שברגע זה לא ניתן

להגדירו כמאכל, מכל מקום כיוון שהוא עבר שלב בו התחייב במעשר, לא פקע ממנו החיוב. משום כך לדוגמא, לשיטתו הפפריקה חייבת במעשר, שכן למרות שהיא כרגע טחונה, הרי לפני הטחינה היא נאכלת כמות שהיא.

להלכה

להלכה פסק החזון איש (זרעים א, ג) כדעת התוספות במסכת יומא, שתבלין שאינו נאכל כמות שהוא פטור ממעשרות. אולם, אם מערבים ממנו בתבשיל והוא ניכר בצורה משמעותית בשעת האכילה - התבלין חייב במעשרות. משום כך, פפריקה וכמון פטורים ממעשרות, אך אם מערבים עלי נענע או שמיר בסלט, כיוון שהם ניכרים בסלט, יש לעשרם.

צמחי תה

לכאורה לפי מה שראינו עד כה, נראה פשוט שעלי נענע וכדומה המשמשים רק לתה פטורים מתרומות ומעשרות, שהרי כלל לא אוכלים אותם, והם משמשים לטעם בלבד. אלא שלמעשה נחלקו האחרונים:

א. הרב מרדכי אליהו (התורה והארץ ד', עמ' 10) סבר, שמינים אלו חייבים בתרומות ומעשרות, ואף יש לברך על ההפרשה. והוא נימק, שבניגוד לתבלינים שבמהותם הם טפלים לאוכל, ולכן יש לפוטרם מהפרשה כאשר אין בהם ממשות או שלא אוכלים אותם, כל תפקיד עלי הנענע (או שאר תבלינים) היא לשים עלים אלו במים, ולכן יש להתייחס אליהם כאוכל.

ראייה לדבריו הביא מפסק השולחן ערוך (יו''ד קח, ז) והחיד''א (ברכי יוסף רצד, כג) בעקבות הרשב''א (ג, רצד), שבמקרה בו ייעדו את צמח הורד למאכל, דינו כאוכל לעניין ערלה ושאר דברים, למרות שבדרך כלל שימושו העיקרי הוא לריח. הוא הדין במקרה של הנענע ושאר צמחי התה, שברגע שמייעדים אותם למאכל בתוך התה וזו דרך השימוש, דינם כאוכל. ובלשונו:

''כאמור הבשמים עליהם דן הרשב"א הם כדוגמת הוורד וההדס, והוורד ידוע שאין אוכלים אותם ורק משתמשים בו לשם נתינת טעם במים, או בשמן וכפי שמבואר במשנה שביעית פרק ז' משנה ז': ורד חדש שכבשו בשמן ישן..., ואף על פי כן פסק הרשב"א וכן השולחן ערוך בניגוד לרדב"ז שיש בכהאי גוונא איסור ערלה.''

ב. הרב ניסים קרליץ (מפרי הארץ ד', עמ' קלד) חלק וסבר שאין להפריש תרומות ומעשרות מעלי תה, כיוון שייעודם לתת טעם ולא אוכלים אותם. כפי שהעיר, על קפה לדוגמא יש להפריש מעשרות, שכן ממש אוכלים אותו. כך נקט גם הרב מלמד (כשרות א, ח), שהוסיף כסברא להקל שתרומות ומעשרות מעלי תה חובתן מדרבנן, כך שבמקום ספק יש מקום רב יותר להקל.

את ראיית הרב אליהו מהורד דחה הרב יואל פרידמן (התורה והארץ ד', עמ' 15), שממקורות רבים עולה שהיו אוכלים את הורד, ולא רק מכניסים אותו למים לזמן קצר על מנת שיכניס את טעמו. עוד הוסיף את דעת הרמב''ם כסברא להקל, שכפי שראינו בעבר (ויקרא שנה ה') סבר שעל סוכר המופרש מקנה הסוכר יש לברך שהכל, שכן הוא אינו נחשב פרי אלא היוצא מהפרי. הוא הדין לגבי נענע, שהטעם היוצא ממנה וודאי אינו נחשב כפרי. ובלשונו:  

''נראה שתבלינים ועלי-תה שאינם נאכלים ועבידי רק לטעמא פטורים מתרומות ומעשרות, כמבואר בתוספות. יש להוסיף לכך דעת הרמב"ם, שאף לענין ברכה סבר שמברכים "שהכל" בכגון דא, וממילא אינו פרי... מלבד זאת, נראה שהפרשה מהעלים לפני עשיית התה אינה מועילה, כי אז אינם אוכל ולכל היותר יש להפריש מהתה עצמו.''

ג. הרב יעקב אריאל (שם) ורבים נוספים מורים, שאמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים שאין צורך להפריש, אך עם זאת טוב לחשוש לדעת לרב אליהו ולהפריש, אך ללא ברכה, שבאופן זה אין הפסד בהפרשה או בברכה לבטלה.

הפרשה מנבטים

נקודה נוספת בה דנו האחרונים היא האם יש להפריש מעשרות מנבטים. כדי להבין את בסיס הספק, יש להבין את דרך הגידול. על מנת לגדל נבטים לוקחים את זרעיהם המעושרים, ומכניסים אותם לתוך מיכל לח או שיש מים בקרקעיתו. לאחר מספר ימים הזרעים נובטים ויוצא מהם הגבעול הלבן (הנקרא 'נבטוטים'):

א. בשו''ת נחפה בכסף (יו''ד סי' ה) והרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ד, צד), סברו שאין מקום להפריש תרומות ומעשרות (והרוצה להחמיר, יפריש בלא ברכה). בטעם הדבר נימקו, שלמרות שבהלכות שבת נאסרה ההשרשה במים (רמב''ם שבת ח, ב), דין זה נכון רק לענין שבת, שנאסרה כל סוג של זריעה. לעומת זאת, לענין שביעית, תרומות ומעשרות צריך דווקא קרקע: ''ושבתה הארץ ''.

ב. הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, לב) והרב אליהו (התורה והארץ ג', עמ' 215) חלקו וסברו, שיש להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה. ראייה לדבריו הביא הרב פרנק מהגמרא במסכת גיטין (ח ע''א), שחכמים מחייבים בתרומות ומעשרות גידולים שגדלו על אוניה (למרות שהאדמה באה מחוץ לארץ), כיוון שהמים שמתחת לאוניה נחשבים כמו קרקע סמיכה, וממילא העפר שעל האוניה מחובר לאדמת ארץ ישראל - מכאן רואים שהמים אינם מפסיקים בין הקרקע לגידולים והם חייבים בתרומות ומעשרות. ובלשונו:

''מסקנא דמילתא בהא סלקינן, דזריעה על גבי בריכות של מים הבנויות בקרקע האדמה, יש להן כל דין זריעה בארץ למעשרות ולשביעית, וכלשון הגמרא בגיטין (דף ח ע"א) "דמיא כארעא סמיכתא דמיא", דהיינו דאין המים מפסיקים בין הזרעים לארץ, ודינם כמו שנזרעו בארץ ממש''

ג. הרב עובדיה (תנובות שדה 154, עמ' 18) בגישת ביניים סבר, שלמרות שלשיטתו ברכת הנבטים וגידולי המים היא שהכל (יחוה דעת ו, יב) ולכן לכאורה זו סיבה לפטור אותם מתרומות ומעשרות, בכל  זאת יש להפריש ללא ברכה. נראה אם כן, שכשם שאחת הסברות לברך שהכל על נבטים היא מחמת ספק ברכות להקל, כך גם כאן, כיוון שניתן להפריש מספק ללא ברכה, כך יש לעשות.

שבת שלום! סיימת לקרוא? קח לקרוא בבית או בבקשה תעביר הלאה על מנת שעוד אנשים ייקראו[1]...