"אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן"

(דברים יג, ה)

אומרת הגמרא (סוטה יד, א): "וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים ד, כד): "כִּי ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב (בראשית ג, כא): ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב (דברים לד, ו): ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״, אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים".

ולכאורה, מדוע דווקא עשיית החסד היא הדרך להידבק במידותיו של הקב"ה? למה לא נאמר על אדם ששומר על פיו מלדבר לשון הרע, או על אדם ששומר את עיניו ממראות אסורות, שהוא דבק במידותיו של הקב"ה? במה בעל החסד עולה על אלה?

יתרה מכך, האדם מחויב ומְצוּוֶה לשמור על פיו מלדבר לשון הרע, ולשמור על עיניו ממראות אסורות, אלו מצוות הכתובות בתורה, ואילו מצוות החסד בעיקרן הן מצוות שאינן מחויבות, אדם אינו מחויב באופן אישי לקבור מתים, אדם לא מחויב באופן אישי לבקר חולים, אין ציווי מיוחד על כך בתורה, כל המצוות האלו ברובן הן מצוות שעושה האדם ממניע פנימי החפץ בעשיית הטוב, וייתכן אף שמבחינת השכר יקבל עושה המצווה ב"דין" יותר מאשר העושה ב"חסד", שהרי אמרו חז"ל (בבא קמא לח, א): "דאמר רבי חנינא: גדול המְצוּוֶה ועושה, יותר ממי שאינו מְצוּוֶה ועושה".

מדוע המְצוּוֶה ועושה גדול ממי שאינו מְצוּוֶה ועושה? "התוספות" מבארים: "מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוַת בוראו". אדם שמְצוּוֶה מדין התורה לקיים מצווה והוא קם ועושה את המוטל עליו, שכרו יהיה רב יותר ממי שעושה בחסד ולא בדין, כיוון שלזה העושה על פי צווי הבורא מתווסף השכר על כך שמימש הוא את רצון הקב"ה שציווהו ודבר זה אינו קיים אצל העושה בחסד שאינו מוציא אל הפועל את רצון הקב"ה, שהרי לא ציווהו.

אך בדבר אחד גדול העושה ב"חסד" מן העושה ב"דין", שזה העושה בחסד קונה הוא במעשיו מעלה עצמית, פנימיותו העצמית גדלה ומשתנה, כיוון שהמעשה שלו הונע ע"י הכח הפנימי שבו, שלא כהעושה על פי דין שהמניע שלו בעשיית המצווה הוא חיצוני. אומנם אפילו שגם אדם שעושה על פי ציווי הבורא בלבד עם הזמן תתקדש ותתגדל פנימיותו, כנאמר (ספר החינוך): ''אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אך אצלו תארך הדרך לתיקון פנימיותו.

הדברים שאדם עושה בבחירה וברצון חופשי, "באהבת חסד", הם המבטאים את האדם עצמו. אמנם הדברים הנעשים מכח הציווי חשובים והכרחיים, אך אישיותו ומהותו של האדם באות לידי ביטוי בדברים אותם הוא עושה מרצון חופשי, בלא ציווי. על כן חשוב להשאיר חלק נרחב מן התורה שאיננו בציווי, אלא נתון לבחירתו של האדם ולרצונו, כדי לתת מקום לאדם לבטא את אישיותו ואת רצונו בקרבת אלוקים.

דווקא מידות החסד והרחמים הן המאפשרות להתקרב אל הקב"ה וללכת בדרכיו. ואומנם, נראה שהתורה כולה מבקשת לכוון את האדם דווקא אל מידת החסד, כפי שמלמדת אותנו הגמרא (סוטה יד, א): "דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה - תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״.

הרב ישי שלום, מהספר: "המהר"ל על התורה"

הרב יהושע ויצמן, מהאתר: ישיבת ההסדר מעלות יעקב - https://yesmalot.co.il/

הרב אביהוד שוורץ, מהאתר: תורת הר עציון - https://etzion.org.il/