"לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז,יט). 'תנו רבנן: (דברים טז, יט) "כי השוחד יעור עיני חכמים" קל וחומר לטפשין, "ויסלף דברי צדיקים" קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים" - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, "ויסלף דברי צדיקים" - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת' (כתובות קה,א-ב). 'אינו נפטר מן העולם - והכי קאמר: ק"ו שיסמא את עיניו כשיהא טפש בסופו וישב לדון' (רש"י) (וראה בתוס', ובשיטה מקובצת מביא שתי נוסחאות ברש"י, ושיטת הרשב"ם). 'נראה דניחא לי' לפרש דלשון זה מוסב על ענין עונש ולא טעם על איסור לקיחת שוחד יען כי איסור דבר זה א"צ כל טעם דכיון שלוקח שוחד נעשה הוא ובעל הדין לב ורצון אחד וכמ"ש בכתובות ק"ה ב' מאי שוחד שהוא חד כלומר הוא ובעל הדין הנותן וע"ע לפנינו בענין זה בפ' משפטים' (ת"ת). 'אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ובילקוט איתא דאינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו. ונראה פירושו דבתחלה כשמקבל שוחד ומטה הדין הוא יודע שמטה הדין כי חכמתו בקרבו. אבל כשמקבל הוא נענש שבא לידי סמיות הלב שסובר שיפה הורה וצדיק הוא בהוראתו. וסיים הפסוק ויסלף וגו' שסוף הדבר להפוך דברי אלקים חיים שיאמר שמי שאינו מורה כן הוא מעוות הדין שכן דרך החוטאים כמפורש אצלינו בפירושי התורה בס"ד. והוא ענין טירוף דעת דאמר בברייתא ר"ל עירוב הדעת טוב ורע שאומר לטוב רע ולרע טוב וגו' ובחידושי תורה כתבנו עוד באופן אחר. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה. וק"ל' (הפלאה). 'ויסלף דברי צדיקים. אמר צדיקים בלשון רבים, וכן נאמר "מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו". אמר רשע בלשון יחיד וצדיקים בלשון רבים, ואמר יסירו ממנו והל״ל יסירו מהם. וביאורו שאמר מצדיק רשע בעבור שלקח שוחד אזי מסיר צדקתו אף שהוא צדיק גמור, כי השוחד מסלף דעתו וסבור שאין בו עול. ועוד גורם זה המשפט המעוקל כאשר יבואו עוד למשפט לפניו לא יוכל לשפוט צדק בעבור משפט הראשון המעוקל שלא יסתור את הראשון וזהו יסירו ממנו. יסירו לעתיד את הצדק גם מהשני בעבור הראשון, וזהו ממנו פי' מן הדיין' (אדרת אליהו על הפס'). 'ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא את עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה – אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה – אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה' (אמונה ובטחון ג,ל). אולי אפשר שכאשר חכם לוקח שוחד בהקשר לדין, שזה קשור לחכמתו (שצריך לדון לברר ולפסוק) וזה נגד דין התורה, והתורה היא חכמת ה', וחכמת האדם באה מהדעת שקשורה לדעת ה' - לחלק האלוקי שה' שם בו; אז כאשר חוטא בזה פוגם בדעת שיש בו, ולכן עונשו שדעתו משתבשת, כיון שמעוות את חיבור דעתו למקורה. לכן זה משול לעיוור כרמז לגילוי דעת ה' המתגלה בתורה שמשולה לאור: "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). [וכן עיוור חשוב כמת (נדרים סד,ב), ורשעים קרואים מתים (ברכות יח,ב) שדעתם עיוורת לאמת, שמתרחק מה', ועיקר האדם הוא דעתו, ולכן כעין מת. לכן עיוורון מרמז על ריחוק מדעת ה']. גם עצם זה שמוכן לקחת שוחד שהיא מעוותת את דעתו של האדם, אז בזה מסכים לשבש את דעתו, לפגום בדעתו (גם אם לוקח שוחד כדי לפסוק דין אמת, עצם השוחד משבש את יושר הדעת [שמתחבר בדעתו למשחד], ולכן יש בזה הסכמה לשיבוש דעתו), ושוחד זה דבר חזק ביותר (שמשבש ומושך את האדם עד שנעשה כמו אחד עם המשחד ['מאי שוחד? שהוא חד' (כתובות קה,ב)], שזה מראה כמה השוחד חזק, שמשפיע עמוק מאוד באדם – עמוק ברגשותיו) ולכן משפיע מאוד, והפתח שהסכים במעשיו לפגום בדעתו הישרה מקבע בו עיוות חזק בדעתו – ולכן זה משפיע לעוות את דעתו. עוד נראה שמובא בהמשך הגמ': 'אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד' (שם). יוצא שבשוחד האדם כעין מתחבר עם החומרי של האדם האחר (שאין זה חיבור רוחני טהור, אלא עכור הקשור לחומר), שבמקום שדעתו תהיה נקיה וטהורה היא מתקשרת ודבוקה בחומרי בצורה מקולקלת, ולכן זה משבש אותה שדבוקה עם החומרי העכור והנמוך. אולי ע"פ דברי רש"י (בפס') שאומר: '"כי השחד יעור" - (כתובות קה) משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו', שדעתו חושבת אף בצורה עקומה כדי להפך בזכותו בכל מחיר, וממילא הוא מרגיל את דעתו לחשוב בצורה עקומה וכך זה יתגבר עד לסמיות הלב וטירוף דעת, שהלב שהיה מוטה מתגבר ומתדרדר עד שנעשה סומא לגמרי מיושרה, והדעת שפעלה לעקמומיות מתחזקת עד שנעשה טירוף הדעת. אולי אפשר (מעין הגר"א), שכיון שלקח שוחד אז זה מפריע לו אולי לא דן דין אמת, ולכן מהפך בדעתו בזכותו של המשחד עוד ועוד אפילו בעקמומיות גמורה רק כדי להרגיע את מצפונו שדן בסדר, וכך משבש את דעתו ומתרגל לחשוב עקום. אמנם בפשטות משמע שזו גזרה משמים כעונש למי שלוקח שוחד, מידה כנגד מידה, הוא חטא שעיוות את דעתו, אז עונשו שדעתו תעוות. בספרי נאמר: 'דבר אחר: כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים – אין יוצא ידי עולמו עוד עד שיורוהו צדק בהוראתו. ויסלף דברי צדיקים – אין יוצא ידי עולמו עד שידע מה מדבר'. לכאורה זה נשמע ההיפך מהברייתא. אלא שנראה שכוונת הספרי 'עד שיורוהו צדק בהוראתו' שיורו לו צדק בעניין שפסק, שיורו לו ושלא כמו שהוא פסק, אלא יוכיחו לו מה הצדק הנכון – שזה אינו כדבריו. וההמשך 'עד שידע מה מדבר' הכוונה שידע שדיבר שטויות מטירוף הדעת. שלא רק שטועה אלא גם מוכח לו שטעה, שזה פגיעה קשה יותר, כעונש חמור על שלקח שוחד (שהפס' אומר שהשוחד מסלף ומעוור, שלכאורה זה מיותר לומר, ולכן למדו שכוונת הפס' שעונשו שמוכיחים לו שעיוות והיה כעיוור). בילקו"ש שהגרסה 'שיורה צדק', אולי הכוונה על שאדם אחר יורה צדק במה שהוא הורה – ודוחק; או שצריך לקרוא בשורוק, שאחרים יורו לו צדק, שיעמידוהו על טעותו. וראה מה שהסביר ההפלאה. (אמנם אפשר אולי [לשני הגרסאות] שהכוונה שגם כשחוזר בתשובה לא מספיק במה ששב מחטאו, אלא צריך לעשות מעשים של חיוב – שילמד לרבים ויעמיק בדעותיו כדי לתקן את מה שנפגם בחטאו שלקח שוחד).