"ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים" וגו' (במדבר לא,לב). התורה מפרטת בפרטיות את השלל שנלקח מהמדיינים (מעבר למה שלקחו אנשי הצבא), ולא מובן מה זה נותן לדעת כל זאת עד שצריך לפרט ולהאריך בזה? אומר הרמב"ן: '"ותהי המחצה חלק היצאים בצבא" – הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד, וזה נס וכן במחצת העדה ללוים' (רמב"ן פס' לו). יוצא שחשוב לדעת כמה לקחו כדי לעשות השוואה לזמן שחצו, וכך מתברר שהיה כאן נס שלא מת אף אחד. אולם זה עצמו קשה, מה זה נותן לנו שהיה כאן נס? אולי זה בא לומר שבמעשיהם חל נס, וממילא אם במקנה היה נס אף וודאי שבמלחמה עצמה גם היה נס; דבר זה בא ללמדנו על ההשגחה שה' משגיח עלינו במלחמה. זהו כעין בדומה למה שמסביר הרלב"ג: ' … שמזה המספר הגיע תועלת רב לדעת עוצם ההצלחה בזאת המלחמה, עד שבמתי מעט ניצחו עַם רב כזה היו בטירותם ובעריהם, עד שכבר היה מספר הטף מהנשים אשר לא ידעו משכב זכר שנים ושלושים אלף, ולא נפקד איש מאנשי הצבא' (רלב"ג פס' לב). אמנם יכלה התורה לספר על תהליכי הקרבות, אלא שבזה היה פחות נראה, כיון שבנ"י לא ראו את תהליכי הקרבות, ואף בעיני אדם נראה שבמלחמה בצורה טבעית מנצחים בקרב כזה או אחר. לכן מדגישה התורה את השלל שבו ראו כולם שהיו מדיינים רבים מאוד (ע"פ הטף) ובכ"ז ניצחום, ואף היה להם ממון רב, כמו שרואים את השלל וברור שלעם שיש לו ממון רב הוא משלם הרבה בשביל שמירת הביטחון שלו, בלוחמים ובציוד (וכעין ששכרו את בלעם), ובכ"ז ניצחום. כך שהשלל מראה הכי טוב את גודל הניצחון, וראו בעיניים ולא רק שמעו מסיפורי הקרבות. גם בצורה זו מודגש ההשגחה של ה', שלא יחשוב מישהו שזה משהו טבעי, לכן מרמזת התורה על גודל הניצחון במלחמה (כרלב"ג) ע"י השלל שבו נעשה נס (רמב"ן) שרואים שיד ה' פעלה כל זאת. נראה עוד שדבר זה מקבל משנה תוקף ע"פ ההבדל בין דברי ה' לדברי משה על המלחמה הזו: '"לתת נקמת ה' במדין”. הקב"ה אמר: "נקמת בני ישראל”, ומשה אמר: "נקמת ה' במדין”. אמר הקדוש ברוך הוא להם: אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: ריבון העולמים, אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו, ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך - "לתת נקמת ה' במדין” (במדבר רבה כב,ב). להבדיל ממלחמת מצוה רגילה שברור שאנו עושים מלחמה בשם ה', כאן ה' קרא לזה מלחמת נקמה שלנו, אולם בכ"ז משה הדגיש שיש בזה חלק של גילוי ה' ולכן נחשב כמלחמה לשם ה'. באה התורה ואומרת שהיה להם נס גדול ושמירה משמים, ואם כך זה במלחמה שכזו ק"ו בן בנו של ק"ו במלחמת מצוה. אולי גם היה מקום לחשוב שכיון שזהו מלחמת נקמה, אז לא ראוי שיהיה כאן גילוי השגחה ושמירה של ה' במיוחד, שהרי זהו נקמה שלכאורה נקמה (של אדם) זה לא דבר חיובי. באה התורה ומלמדת שהיתה השגחה שלמה מעל ומעבר, שאפילו על המקנה שבזזו היתה שמירה משמים, שבנקמת ישראל (כשנעשה כמובן ע"פ ההלכה) יש גילוי ה' גדול בעולם, ושם ה' מתגלה בו. עוד נראה שיש בזה גילוי מעין השלל שלקחו ישראל ביציאת מצרים, שדבר זה מלמד שיש חשיבות של קדושה בממונם של ישראל, כמו שאמר היהודי הקדוש: 'ויותר יעקב לבדו. פירש רש"י שכח פכים קטנים וחזר עליהם. כי יעקב אע"ה ידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו ונבראו בשבילו, ומסר נפשו להעבירם. כי דבר שיש לו שייכות לצדיק, מחוייב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. וכן ענין של כסף וזהב שהוציאו ממצרים היה מה שרצו להוציא הקדושה שהיתה כבושה בתוכם' (היהודי הקדוש, פרשת וישלח). באה התורה ומגלה שלא רק בשלל מצרים היה קשר לקדושה בשל שבנ"י היו עבדים במצרים ולכן נחשב הממון שם כעין של ישראל – שהוא שכר עבודתם, ולכן יש בו קדושה, אלא אפילו כאן שזה שלל מלחמה, עצם זה שזה מגיע לישראל ע"פ דין מלחמה חל בו דין קדושה ויש לקחתו – ולכן נעשה בו נס בשל הצד הקדושתי שבו. אולי גם במספרים נרמז ענייני קדושה: "צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים" (פס' לב), צאן מרמז על בנ"י ("ואתן צאני צאן מרעיתי" [יחזקאל לד,לא]) ולכן בו נרמז על חיברנו לתורה, שאנו בניו של ה' ("בני בכרי ישראל" [שמות ד,כב]) ולכן אנו מגלים את שם ה' בעולם (בשל סגולת הנשמה שבנו). לכן זה גימטריה של תרי"ג מצוות שבהם מגלים את שם ה' בעולם ע"י גילוי רצונו בעולם, כמתגלה בתורה, ועוד 'בני' (שלכן התורה קשורה אלינו, בשל היותנו בניו של ה', שיש בנו סגולת ישראל וכתוצאה מזה יש את חיבורנו לתורה), סה"כ יוצא 675. (אולי בנוסף, אנו מגלים את שם ה' בעולם עד שיתוקן בכך לעתיד, וכיום שם הויה נקרא אחרת מכתיבתו, אבל לעתיד יהיה נקרא ככתבו ["ושמו אחד". מאי אחד? אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' (פסחים נ,א)]. לכן נרמז על תרי"ג מצוות שנתנו לנו בסיני בהורדת 10 הדברות, וכך מתקנים את העולם עד שלא יהיה שוני בהתגלות שם הויה, שכיום נקרא שונה ולעתיד כשיתוקן יקרא אחד, ולכן נרמז בתרי"ג [613] ועוד י' הדברות [10] ועוד פעמיים שם הויה [26X2=52], סה"כ 675). "ובקר שנים ושבעים אלף" (פס' לג), כרמז לשם ה' בן 72 אותיות (וזה בבקר שמרמז כנגד אברהם [רש"י; במדבר כח,יט. אולי גם בקר כרמז לבוקר (בקריאה בכתיב שונה), שבו האור מאיר, וכך נרמז לאברהם: '"ויאמר אלקים יְהִי אוֹר". זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג)], שהוא היה הראשון שהפיץ בעולם את שם ה' ברבים, שזהו בקר בגילוי של 72 שהוא השם של גילוי שם ה' הגדול בעולם). “וחמרים אחד וששים אלף" (פס' לד), כנגד השם 'אני' שהוא בגימטריה 61 (השם 'אני' קשור להצלת בנ"י, כמו שמציינים אותו בהושענות לישועה: 'ר' יהודה אומר: אני והו הושיעה נא' [סוכה מה,א]. והוא מופיע בהצלה ממצרים [ראה שם ברש"י] כך שגם מרמז על דימוי למצרים שיצאנו בממון רב ולכן רדפו אחרינו גם כדי להחזיר את ממונם, כך שמגלה על עניין הממון שיש בו קדושה שלכן הוצאנו ממצרים; ולכן קשור לחמורים מלשון חומריות, שהממון יכול להביא לחומריות רבה ולחטא: ' … (דברים א, א) "ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' [ברכות לב,א]. שאנו צריכים להעלות את הממון ע"י שימושו לקדושה כיעודו, ובכך מתעלה ולא מושך לחומריות וחטא). "ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף" (פס' לה), כנגד התורה ש(כולה שמות ה' ו)היא באה לתקן את האדם, שמתקנת מחטא עץ הדעת שהביא תאוות ומשיכה לחטא, ובפרט בחטאים שבינו לבינה. לכן מתגלה בנשים שיכולים לקחת – שאינם קשורות לחטא ערווה, במספר 32 שבגימטריה 'לב', כנגד כל התורה, שמתחילה באות ב' (“בראשית"), ומסתיימת באות ל' ("ישראל”).