"ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב" (במדבר לב,לג).(על בקשת בני גד וראובן ראה 'בארץ לא זרועה' – 'בקשת בני ראובן ובני גד', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בפס' קודם נאמר על בני ראובן ובני גד, ולא מופיע בכלל שבט מנשה, אז מה פתאום משה הכניס אותם בנחלת עבר הירדן המזרחי? אומר הנצי"ב (בספר דברים): '"ולראובני ולגדי וגו׳ – אין סדר הספור מכוון. במקרא י״ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה ואח״כ סיים בנחלת ראובני וגדי ולאו דבר ריק הוא. אלא נראה עפ״י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו וגם לא התנה עמם תנאי ב״ג וב״ר. הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה מכ״מ אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה ומכ״מ לא ניתן להם בנות יעזר דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר. וע״כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה״י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה״י כח התורה מעט כמש״כ לעיל בשם אדר״נ. ע״כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד״ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות דס״ב ב׳ דמני מכיר ג״כ היה משבט יהודה היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה״א ב׳ שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. ועי׳ להלן ל״ג כ״ג והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעה״י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי׳ בירושל׳ ביכורים פ״א שאין מביאין ביכורים מעה״י משום דכתיב ארץ זבת חו״ד ולא עה״י. תני אשר נתת לי ה׳ ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א׳ ר׳ אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ״ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו׳. פי׳ שלא נטלו כ״א ע״י בקשת משה ומסתמא עשה ע״פ ה׳. וזהו סדר הפ׳ שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת ב״ג וב״ר ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת ב״ג וב״ר. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח״כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי׳ בכתובות דקי״א א׳ כשם שאסור לצאת מא״י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו״ל ופרש״י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי׳ לענין קבורה אמרו חז״ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת א״י. כ״ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו' (הנצי"ב דברים ג,טז). יוצא שנתן לחצי שבט המנשה כיון שהם גדולי תורה. אלא שאם כך אז מדוע לא נתן את שבט יששכר או יהודה, שעל שניהם נאמר שהיו ת"ח גדולים? בפשטות אפשר שלשבט מנשה היה הרבה צאן ובקר כמו ראובן וגד ולכן ראוי היה לתת להם ארץ מקנה, כמו ב"ג וב"ר, אלא שהם לא ביקשו; ולכן כיון שהיו גם ת"ח וגם עם מקנה רב אז פנה אליהם משה. אמנם אפשר ששבט יהודה לא ראוי שיקבל בעבר הירדן כיון שממנו המלכים, ולא ראוי ששבט המלכים על ישראל יהיה (ואפילו בחלק מהשבט) מחוץ לא"י. כמו כן שבט יששכר היה גילוי שלם של תורה, שהוקדש כולו לנשיאת עול התורה ולכן לא ראוי ששלמות התורה תתגלה בחו"ל כיון שעיקר התורה היא בא"י (ספרי עקב, מג). ועוד אפשר ששבט יששכר היה שלם בכיבוש הארץ, שלא השאיר שום חלק שלו ביד האומות, שהיה בשלמות חיבור לארץ כמו שנרמז עליו בברכת יעקב (ב”ר צח,יב), ולכן לא הסכים שבט יששכר לקבל חלק מחוץ לארץ (וגם לא ראוי לתת לשבט כזה שששלם בכיבוש הארץ חלק בחוץ לארץ). אפשר גם שכיון שבני מכיר כבשו חלק בעבר הירדן המזרחי, אז יש להם עדיפות מעל שאר השבטים של גדולי תורה. אולי גם אצל מכיר ע"י חיבור לשבט יהודה זכה להיות ת"ח גדולים, ולכן יש בזה גילוי של השפעה מאחרים, ולכן הם שנבחרו כדי להשפיע על שני השבטים. אפשר גם שלא בחר בהם משה רק בגלל היותם גדולי תורה, אלא שהתורה שלהם מתגלה בקשר לא"י, שהיו בני יוסף שחיבב את א"י, כמו שהתגלה אצל בנות צלפחד, שכך כעין מודגש “מנשה בן יוסף” (אע”פ שאנו יודעים שמנשה הוא בן יוסף) כמו אצל בנות צלפחד “למשפחת מנשה בן יוסף” (במדבר כז,א) שדרשו שם: 'למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה? אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ' וכו' (רש”י). שכך היה גם נטוע בבני מנשה כולו, ולכן אצלו התורה קשורה לארץ, ולכן כיון שלא רצו שני השבטים להיכנס לארץ לכן הביא שבט שיש בו גם קשר לתורה וגם קשר לאהבת א”י כדי שישפיע עליהם. בפרט שמנשה נקרא ע"י יוסף ע”ש היותו גולה מהארץ, שבזה גם כרמז לרצונו לחזור לארץ: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי” (בראשית מא,נא), כך שכל רגע יזכרו שהם גולים מהארץ – שעבר הירדן אינו א”י המקודשת לבית שכינה וירצו לחזור לארץ; שזהו “מנשה בן יוסף” כרמז שמרמז על הסיבה שיוסף קרא לבנו מנשה. גם יוסף היה ת”ח גדול (רש"י; בראשית לז,ג) ולכן ב”בן יוסף” נרמז על צדקות ותורה שיש בבני מנשה בן יוסף שלכן ישפיעו על שני השבטים (וכן כעין רומז כבנות צלפחד משבט מנשה בן יוסף שזכו וניתנה הלכה בעקבות בקשתם). אולי גם כרמז שראוי שמבני מנשה יתקנו את שני השבטים, כיון שראובן היה בכור יעקב ובכ”ז יעקב עשה את יוסף כבכורו, ולכן נתן לו שני חלקים בארץ, למנשה ואפרים. אולי לכן היה בזה שורש לזלזול של ראובן את הארץ, שכיון שכעין נלקח ממנו חצי ממה שהיה ראוי כבכור, אז מזה התרגל לוותר את הקשר לארץ; או אולי אם היה לו עוד חלק בארץ אז היה גר שם ורועה בעבר הירדן, כך שקבלת החלק בארץ ע"י בני יוסף כעין קשור להיותו של ראובן מעבר הירדן המזרחי, ולכן מנשה הוא שראוי להיות המתקן של בני ראובן. אולי לכן נאמר “מנשה בן יוסף” כהדגשה שהוא קיבל חלק בשל שיוסף קיבל שני חלקים כבכור. וניתן דווקא ממנשה ולא מאפרים, כיון שבו היו רבים יותר (במדבר כו,לד. כו,לז), או שכיון שמאפרים יצא יהושע שהוא המנהיג שכובש ומחלק את הארץ לבנ"י לא ראוי שיהיה בשבטו גילוי של ישיבת חו”ל. אולי ע"פ החסידות, שבני ראובן וגד טענו שלא רוצים לעזוב את משה רבם, שדרשו בחסידות "מקנה רב" – קנין ברב, קנין במשה רבם (כמובא ביהודי הקדוש); לכן אולי הביא אצלם משה את בני מנשה בן יוסף שיצאו מהם ראשי ישיבות, שכך כעין יתרגלו לראשי הישיבות שהחליפו את משה, וכך עם הזמן יסכימו להיכנס אחריהם חזרה לא"י (בזמן חלוקת הארץ – שיקבלו חלק בארץ, או שאפילו אחרי החלוקה, יקנו מקום בא"י משאר השבטים [עד שיחזור ביובל ואח"כ יקנו שוב]. אמנם בסוף לא קרה כך). זה בולט במיוחד בבני יוסף, כיון שעצמות יוסף נכנסנו לארץ בזכות חיבורו לארץ, ובזה שונה ממשה: 'ד"א, א"ר לוי: אמר לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו' וכו' (דברים רבה ב,ח). לכן ביוסף יש דגש מיוחד בקשר לכניסה לארץ ושוני ממשה, ולכן בשבטו יש את התקנה לקשרם של שני השבטים שלא רצו להיכנס לארץ בשל הקשר למשה שלא נכנס לארץ.