"וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים. והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם. ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים. ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר אתהן ואת מגרשיהן. והערים אשר תתנו מאחזת בני ישראל מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללוים" (במדבר לה,א-ח). 'הני אלפים אמה היכן כתיבן? דתניא: (שמות טז, כט) "שבו איש תחתיו" אלו ארבע אמות. "אל יצא איש ממקומו" אלו אלפים אמה. מנא לן? אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ, דכתיב (במדבר לה, ה) "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה" וגו'' (עירובין נא,א). חז"ל רמזו על גזרת אלפים אמה תחום שבת (שרק עד שם מותר לאדם ללכת בשבת), בדרשה מהפס' בערי הלוים. בג"ש שמביאים יש שבעה מילות המשך קישור (מקום, ניסה, ניסה, גבול, גבול, חוץ, חוץ), אולי זה כרמז לשבת שהיא היום השביעי, וכן לתורה שהיא מחולקת לשבעה ספרים ('א"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" – אלו שבעה ספרי תורה' [שבת קטז,א]), שבשבת יש מעלה מיוחדת ללמוד תורה, שהשבת מיועדת ללימוד תורה: '"ימים יוצרו ולו אחד בהם" – זה יום השבת לישראל. כיצד? אדם עושה מלאכה כל שישה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני ביתו. שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל שישה ימים ונח בשביעי, שכח כל צער שהיה לו. כך היא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, ויום רעה משכח יום טובה. כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד. שנאמר (ישעיהו סו, ב): "ואת כל אלה ידי עשתה" וגו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי”' וכו' (תנא דבי אליהו רבא, א). ובטור: 'ואחר השינה קובעין מדרש, כדאיתא במדרש: אמרה תורה לפני הקב"ה: רבש"ע, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך. על כן צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלקים ואת תורותיו' (טור או"ח סימן ר"צ). לכן כיון שיש עניין של מנוחה כדי ללמוד תורה, לכן אין ללכת למרחקים מחוץ לעיר שכך מתעייף ודעתו מוסחת ואינו יכול לשבת וללמוד, לכן ראוי לגזור שלא ילכו מחוץ לעיר וסביבתה, ולכן זה אלפיים אמה כשטח שמחוץ לעיר, שישאר באזור העיר ויוכל ללמוד בה תורה. לכן למדו זאת מערי הלוים שמטרתם ערים של קדושה – ערים ללוים המופרשים לעבודת ה' ולימוד תורה בישראל: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י). נאמר כאן בפס' שערי הלווים הם "שש ערי המקלט … ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר" וגו'. כרמז לגילוי תורה, המספר שש מרמז על התושב"ע (ששה סדרי משנה), שזהו החלק שטבוע בנו, שאנו מגלים את התושב"ע בעולם, וכיון שזה החלק שנרמז במהותנו לכן בערי המקלט העיר קולטת את הרוצח גם שלא לדעתו – שלא ידע שהיא קולטת ('אמר אביי: הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות' [מכות י,א]), כביטוי שזה דבר שמהותי בנו, ששייך דווקא בנו, שהתושב"ע קבועה בנו גם אם אנו לא שמים לב לכך. שאר ערי הלוי הם 42 כרמז לתורה שאנו לומדים: "ודברת בם" (שזהו לימוד תורה בפועל, שמדברים – לומדים תורה), ולכן קולטת רק לדעת, שחושב על כך, כמו שלומד תורה בפועל שבזה מפעיל את הדעת. סה"כ ערי הלוים הם 48 כנגד כלל לימוד התורה שהוא ב-48 דברים ('והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו' [אבות ו,ו]); שלכן קיבלו הלוים ערים מישראל (ע”פ היחס של גודל של כל שבט כמו שנאמר בפס') כדי שיוכלו הלוים להשפיע עליהם משם וללמדם תורה כראוי. כך רמז לגילוי תורה, שהוא השורש העמוק של גזרת תחומין כדי שיהיה בשביתה כראוי בשבת, שזה קשור גם ללימוד תורה שזהו דבר יסודי בשבת. דבר זה מתגלה בערי הלוים שבא"י, כיון שגם א"י קשורה לתורה ולשבת. לתורה: '"אשר שם הזהב” - אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב. "וזהב הארץ ההיא טוב" - מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו' - מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב”ר טז,ד). לשבת: א"י היא מעין עוה"ב: 'חלקת השדה — חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא' (ראב"ע בראשית לג,יט). לכן מובן שמי שקשור לארץ – שמהלך בה, הוא מתחבר לעוה"ב ולכן: 'א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (כתובות קיא,א). וכידוע גם שבת היא מעין עוה"ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), כך שמחוברות א"י ושבת בגילוי של העוה"ב שבהן, שזה קשור כמובן גם בתורה שהרי בעוה"ב מה שעושים זה לומדים תורה ('אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"' [ברכות סד,א]). לכן גם למדו את הזכות-שכר שעל עונג שבת דרך הנאמר על א"י: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ר"נ בר יצחק אמר: ניצול משעבוד גליות, כתיב הכא "והרכבתיך על במתי ארץ", וכתיב התם (דברים לג, כט) "ואתה על במותימו תדרוך”' (שבת קיח,א-ב). הרי שהשבת קשורה לא"י, שלכן ניתן בגללה שכר שמתגלה בנאמר על א"י (שזהו שכרו שניתן לו דרך א”י [בנחלת א”י בפועל, ואף בהשפעה לנחלת קדושה שמגילוי א”י בעולם]), ולכן גם ניצול משעבוד מלכויות כי דרך השבת מתגלה אצלו קשר לא"י שזה ההיפך משעבוד מלכויות שקשור לגלות. (ראה על הקשר בין שבת וא"י ב'מעשי אבות' חלק ב', 'השבת וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). הפס' מובא בהקשר לערי מקלט שהרוצח בשגגה נס אליהם, כעין רמז שמי שאינו לומד תורה כאילו ממית עצמו בשוגג (שזה ודאי לא במזיד...), שהתורה נותנת חיים לאדם: 'גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (משלי ד כב): "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא"' וכו' (אבות ו,ז); ובלי תורה כעין שאין לנו חיים: 'תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טפש אתה; ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך" כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ"ו' (ברכות סא,ב).