הפסוק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" מבטא את הייחוד של עם ישראל שסבל מהגדולות במעצמות שידע העולם, אך המשיך לחיות אחרי שהן נעלמו.

להלן שתי השקפות של שניים מגדולי הציונות החילונית משלהי המאה ה-19:

ליאון פינסקר, האמין שהתפשטות ההשכלה תשים קץ לאנטישמיות, אך המאורעות הקשים הפכו את לבבו, וכך כתב: "בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סילקו עצמם כמעט בזדון לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם".

בנימין זאב הרצל, כתב: "בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו ולהיות כמוהם... אך דחו אותנו בשתי ידיים, לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה... נחשבנו לזרים".

הקדים אותם הנביא יחזקאל לפני 2600 שנים, באומרו את דבר ה' אל אלה מגולי בבל שהתעתדו להתבולל שם (יחזקאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹומְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת".

על העם היהודי לדעת ולא לוותר על ייחודו, על תורתו ועל המסורת שלו. נבדלותנו, היא העושה אותנו למה שאנו.