חז"ל דרשו על הפס' במשלי "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג,ט), שאדם צריך לכבד את ה' במה שה' חננו, שדרשו בשינוי האות ה' לאות ח', וכך דרשו 'כבד את ה' מהונך – ממה שחננך' וכו'; ובהמשך מביאים גם על אדם שה' חננו בקול יפה (אולי גם "מהונך" נשמע קצת כמו 'מקולך'), ומזכירים בזה את מקרה נבות היזרעאלי (מלכים א כה) ודורשים שנענש על עניין של קולו: 'דבר אחר: בקולך, שאם היה קולך נאה והיית יושב בבית הכנסת עמוד וכבד ה' בקולך. חייא בן אחותו של רבי אליעזר הקפר היה קולו נאה, והיה אומר לו: חייא בני, עמוד וכבד את ה' ממה שחננך. נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ונאבד מן העולם. מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את ה' ממה שחננו. למה? שכבר אמרה תורה "לא יחמוד איש את ארצך" (שמות לד כד), אימתי? "בעלותך ליראות את פני ה' אלקיך", ואילו עלה לא היה אובד נפשו בשביל חמדת כרמו' (פסיקתא רבתי, כה). נראה שדרשו "מהונך" – ממה שחננך בקולך, והמשך הפס' "ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג ט-י), שמוזכר תירוש כרמז לכרם, לרמז על כרם נבות; ואף כעין דרשו "יפרצו" שכרמז ללקיחת הכרם של נבות, כעין פרצה שדרכה נכנסים השודדים, אולי אף כרמז שזה היה ליד היכל אחאב (מלכים א כא,א) כך שאולי כעין רמז שיכל אחאב לפרוץ את החומה לחיבור הכרם לשטחו. בפס' קודם נאמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" (פס' ח), שמדבר על חיזוק הגוף, כרמז שאצל נבות נעשה ביטול הגוף, שהרגוהו. אולי גם יש רמזים בפס' קודמים: “בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך" (פס' א), שלא לשכוח את מצוות ה', שזה כולל מצוות עליה לרגל. "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (פס' ב), שיוסיפו חיים, ולא יתקצרו כמו אצל נבות. "חסד ואמת אל יעזבך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" (פס' ג), רמז שלא יעזבו האמת כמו כששיקרו על נבות, וזה קשור למה ששיקרו שברך את ה' (ברמז "קשרם" – זה קשור, "על גרגותיך" – על גרונך שמוציא את המילים, שהאשימוהו בברכת ה' והמלך), וזה נעשה ע"י הספרים שכתבה איזבל (“כתבם"), ומזה נעשה דינו בסקילה שסקלוהו, שיש במיתה זו חלק של השלכת אבן (רמז ב"לוח" כעין לוח אבן) על ליבו (אם לא מת מהנפילה): 'השני נוטל את האבן ונותנה על לבו' (משנה סנהדרין ו,ד). "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם" (פס' ד), כעין רמז שימצא חן, להיפך ממקלל שלא מוצא חן בעיני המקולל, שזה כשהאשימוהו "ברך נבות אלקים ומלך" (מלכים שם,יג), שזהו כרמז "בעיני אלקים ואדם" (שהאדם רומז למלך), שלא מוצא חן בעיניהם אם היה מקללם. “בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען" (פס' ה), שיבטח בהבטחת ה' שלא יחמוד איש את ארצך, ולא יחשוב בהגיון רגיל – שאדם ירצה דווקא אז לקחת את ארצו כיון שזה הזמן שהוא אינו בביתו בשל העליה לרגל, ולכן אז הכי קל לתפוס את מקומו. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (פס' ו), 'דעהו – כלומר תכיר הא'ל ותזכרהו, ותדע באמת כי הוא יכין צעדיך, פסיעותיך. או פירוש דעהו – גדלהו, כמו "ואדעך בשם" (שמות לג,יז), שתרגומו: ורביתך. ואם תעשה זה  הוא ית׳ יישר אורחותיך – שלא יבא ולא יזדמן לידך דבר חטא ומכשול, כענין שאמרו ז״ל: הבא ליטהר מסייעין אותו' (רד"ק). כעין רמז לנבות, שכאשר אדם הולך בדרך לירושלים, בכל הדרכים שעובר יש בזה הזכרת וגדולת ה' , שהרי בכל הדרכים שהולך בהם לירושלים זה לגילוי שמו בעולם; ואם תעשה זאת הוא יישרך מחטא ומכשול, כרמז שלא יטענו נגדו שחטא בברכת ה'. וכן יישר 'וארחותיך – עסקיך' [ר' משה קמחי], שלא יפעלו נגדך ונגד כרמך – שהוא עסקך. "אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע" (פס' ז), שלא יתחכם שצריך לשמור בעצמו את הכרם במקום לעלות לירושלים, אלא ירא מה' וידע שיש לעשות כדבר ה' וכך לא יעשה דבר רע – שימנע מלעלות. אמנם בפס' במלכים לא מוזכר שום רמז לרגלים, אולם אולי דרשו זאת ממה שנאמר בנביא על מקומו של אחאב, שפעם נאמר "היכל אחאב מלך שמרון" (פס' א) ופעם נאמר "אצל ביתי" (פס' ב), שמדוע הנביא לא אומר בשני המקומות אותו דבר? שיגיד 'בית אחאב' כמו שאחאב אומר לנבות לשון בית? לכן אולי רמזו שיש כאן עניין של היכל ובית, שזה רומז למקדש שנקרא היכל ה', וכן בית ה'; שכך רמז שלא עלה נבות ברגל למקדש – להיכל ה', שזהו כעין "ולבקר בהיכלו" (תהלים כז,ד), שנבות לא ביקר (ואף כרמז "היכל … מלך שמרון" שמרון לשון שמירה, כעין רמז שכאשר עולים ברגל להיכל ה' שהוא מלך העולם, הוא שומר שלא יפגעו מהאנשים בעולם שיחמדו את הארץ), ובמה היה במיוחד חטאו של נבות? שלא שר בקולו, כעין רמז בדברי אחאב "ביתי”: “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו,ז). אולי גם למדו שאם איזבל שלחה ספרים, היה חשש שזה יוודע לציבור, אז איך לא פחדה שיתגלה (ועוד שאולי רמז שיש קרי וכתיב, ובכתיב מופיע "הספרים” [מלכים שם, ח], כבא לרמז לספרים הידועים, שיצא ממה ששלחה פרסום ברבים אותו זמן, אז איך לא פחדה שיתפרסם לכולם)? לכן למדו שבאותו זמן היא לא פחדה ממי שהיה בעיר, וזהו בשל שהיה אז זמן עליה לרגל ולכן עלו לירושלים, ורק אותם אנשים רעים שאליהם שלחה הם נשארו בעיר באותו זמן, שהם לא עלו לרגל. המדרש מסביר שהעונש בא בשל שלא עלה ברגל כי חשש לכרמו ולכן נענש שיחמדו ויקחו את כרמו. מובן שהעונש שקיבל היה ע"י שהעידו נגדו בעדות, שזה דבר של אמירת מילים בפה, כנגד שלא בא לשיר שזה במילים שיוצאות מפיו; ועוד שהעידו עליו שכביכול קילל בפיו את ה', כנגד שלא בא לשיר בפיו לכבוד ה'. האשמתו היתה בציבור: "והשיבו את נבות בראש העם … ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם" וגו' (מלכים שם, יב-יג), כנגד חטאו שלא עלה לרגל ולא שר, שבכך לא עשה כתמיד שהיה שר בציבור – 'והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו' (פסיקתא שם). אולם למה נענש דווקא במיתה? אמנם כיון שהתנגד למלך אז סיכן את עצמו, ולכן התגלגל מהסכנה שיהרג, אבל כיצד זה מתגלה גם בקשר לחטאו? אולי זה כנגד שבפס' נאמר "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד,כד), שירושת הארץ היתה במלחמה, ולכן ה' מבטיח שלא יבואו לחמוד ולתפוס את הארץ, שבזה מתעורר עניין מלחמה, כך שזה דבר שקשור בסכנת חיים (כבמלחמה). אולי גם לא עלה למקדש בשל הכרם, אע”פ שהיה צריך לעלות, ולכן קצת מזכיר ההיפך מכהן שיכור שאסור לו להכנס למקדש: “יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו" (ויקרא י,ט), לכן כמו שלכהן נאמר מיתה בידי שמים, כך קרה לנבות שהתגלגל עליו משמים מיתה (ע”י איזבל). אולי גם כנגד שחטא שלא עלה למקדש בשל הכרם, ויש בזה פגיעה במיוחד בשל קול השיר שלו, זה מזכיר שבמקדש מנסכים יין (מענבים שבאים מכרם) בזמן אמירת שיר של יום (כעין קול השירה שלו); בשיר של יום אנו בעצם מכריזים שה' הוא מלך העולם שברא את העולם (שיש שבוע ימים, כשלכל יום שיר לעצמו), ואנו כעין מכירים תודה על שנתן לנו את העולם לשימושנו ושרים לכבודו. כיון שזה מתגלה כעין כנגד מעשה נבות שלא עלה למקדש, לכן ה' לקח ממנו מה שה' נתן לו, וזה נלקח ע"י המלך, כנגד שה' הוא מלך העולם. כיון שלא בא לשיר לה' כראוי לשבח את ה', זה כעין שפוגם בגילוי שה' הוא האלקים, ולכן זה כעין דימוי לע"ז (כאילו היא אלהים ולא ה' ח”ו), וכן בזה שלא האמין שה' ישמור על כרמו היה בזה כעין גילוי ע"ז, כאילו הכח אינו בידי ה', לכן מי שהיה נגדו היה אחאב הרשע שעבד ע"ז, ובפרט מי שפעלה נגדו היתה איזבל הרשעה שהיתה עובדת ע"ז ומסיתה לעשות הרע (“רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו. ויתעב מאד ללכת אחרי הגללים" וגו' [מלכים שם, כה-כו]). ופעלה נגדו ע"י עדות, כנגד שיר של יום שמעידים בכך על מלכות ה' בעולם. לכן נענש במיתה – להאבד מהעולם, כעין שלא מופיע בעולם, כנגד ששרים לכבוד ה' להראות ולגלות את הופעת שמו בעולם; וכרמז שהוא ברא את העולם (שלכן השיר משתנה ע"פ ימות השבוע, שמתגלה בזה שיש שבוע של הבריאה – שה' ברא את העולם) ולכן נבות יאבד מהעולם שנברא. כמו כן בחטאו היה כעין גילוי ע”ז ולכן מת במיתה כעין עובד ע”ז. אולי אפשר עוד, שברגלים אנו מתקנים את חטא העגל, כמובא ביהודי הקדוש (בהקשר לדברי האתון של בלעם שרמזה לו שבנ"י חוגגים שלושה רגלים) שב-ט"ו ימים של הרגלים יש 360 שעות שזה פי 60 מאותם שש שעות שבנ"י חטאו בעגל (שאהרן דחה אותם לבוקר, ולכן חטאו מהבוקר עד שעה שישית שמשה ירד), וכך כעין בטל בששים. לכן מובן שאנו מצווים לעלות לרגל למקדש שזה ביטוי שהולכים לבית ה' – היפך מלע"ז. לכן כשנבות לא עלה היה בזה כעין הזכרת חטא העגל אצלו, וגם חטא בקולו שזה כעין שבנ"י חטאו בעגל, שבאו לאהרן ואמרו לו שיעשה להם את העגל (וגם טענו שעברו 40 הימים שאמר משה שיחזור בסופם, שזה כעין רמז לשיר ששרים במקדש בזמן שיר של יום, שיש גילוי של הימים, ואותו זמן מנסכים יין שמגיע מענבים שגודלים בכרם), וכן אמרו בפיהם "ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב,ד). כשחטאו בעגל גם שתו יין ("וישב העם לאכל ושתו" [שם,ו]), שזה כעין שחטא נבות בשל קשר לכרמו. מי שפעלה להריגת נבות היתה איזבל שבאה מהגוים: “איזבל בת אתבעל מלך צידנים" (מלכים א טז,לא), כעין הערב רב שבאו מהגוים והם שהחטיאו בעגל: '"אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י; שמות לב,ד). כמו בעגל ה' רצה להרוג את בנ"י, וכן בעקבות העגל מתו בבנ"י (בחרב בני לוי ובמגיפה [שמות לב]), כך גם התגלגל מיתה על נבות.