"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" וגו' (ויקרא יב,א-ה). 'א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הה"ד (ויקרא יא, מו): "זאת תורת הבהמה", ואח"כ "אשה כי תזריע"' (ויק"ר יד,א). ר' שמלאי מראה שיש דימוי בין יצירת האדם לתורתו, מה בא לומר בכך? בפשטות אפשר שבא לומר בזה מה שנאמר בב"ר: 'רבי הושעיה רבה פתח (משלי ח, ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם" וגו' ... דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). התורה היא שורש הבריאה לכן יש דימוי בין המתגלה בבריאה למתגלה בתורה; לכן מדגיש 'תורתו', שזה עניין של תורה, שלכן בתורה מתגלה בצורה שדומה למציאות שהיתה בבריאה, כיון שהבריאה והתורה קשורים. נראה שמעבר לזה גם רומז שבתורה שהאדם מקיים הוא מתקן את כל הבריאה כולה, שהרי הבריאה קשורה במהותה בתורה, ולכן בגילוי תורה הוא מקדש ומתקן את הבריאה להיות כמהותה האמיתית. עוד אפשר שמרמז למה שנאמר על כך שהאדם נוצר בסוף הבריאה: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין, שנא' "חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת". "חכמת בנתה ביתה" זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה. "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעת ימי בראשית. "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה" אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם. "שלחה נערותיה תקרא" זה אדם וחוה. "על גפי מרומי קרת" רבה בר בר חנה רמי כתיב "על גפי", וכתיב "על כסא"? בתחלה על גפי, ולבסוף על כסא. (משלי ט, ד) "מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו" אמר הקדוש ברוך הוא: מי פתאו לזה? אשה אמרה לו, דכתיב (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב"' (סנהדרין לח,א). ['שלא יאמרו הצדוקים שותף היה – אדם במעשה בראשית לפיכך קדמו לו כולם. למצוה – שבת. שיכנס לסעודה מיד – שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ. גפי – מקום גבוה. ולבסוף – כשסרח נטרד. מי פתי יסור הנה – בתריה דהאי קרא כתיב מי פתאו לזה שיסור הנה לאכול מן העץ. חסר לב אמרה לו – האשה שהיא חסר לב אמרה לו' (רש"י)]. על דין הטומאה נאמר: 'שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן … ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר' וכו' (נדה לא,ב). הרי שרשב”י קישר בין הטומאה לצער הלידה, והרי צער הלידה בא בשל חטא עץ הדעת ("אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים” וגו' [בראשית ג,טז]). לכן זה קשור לנאמר על שהאדם נברא בסוף הבריאה, שנברא מושלם, ולכן נברא בסוף כדי שיהיה לו טוב גמור, אלא שבשל החטא נעשה רע בעולם (כעין צער הלידה), זהו ככל הדעות שהובאו: זהו כדעה שנברא אחרון כדי שיכנס ישר לסעודה, אלא שבשל שחטא נטרד; שכך מרמזת הלידה בצער, שהלידה היתה צריכה להיות שיא השמחה (כמו ששמחים שבא צאצא לעולם) אלא שבשל החטא בא צער לידה עד כדי שנשבעת שלא להיות עם בעלה (בין אם נשבעת ממש או שכעין נשבעת – שמהצער רוצה להשבע ולכן ה' חייבה בקרבן וטומאה). זהו גם כדי שיכנס למצות השבת מיד, שכך פו”ר זהו מצוה, אלא שכיון שחטא נענש, ולכן מתגלה צער (במקום שמחה גדולה, כעין שבת שהיא עונג). זהו גם כדעות שלא יאמרו המינים שהאדם היה שותף בבריאה, וכן שאם יתגאה יאמר לו שיתוש קדמו. שחטא עץ הדעת נעשה בשל שהנחש פיתה את האשה באמרו: “ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ד-ה), ודרשו חז"ל שפיתה אותה באמירה שקשורה לבריאת עולמות: 'ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: התחיל אומר דלטוריא על בוראו. אמר: מאילן הזה אכל וברא העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרים, דכל אינש ואינש סני בר אומנתיה' (ב"ר יט,ד [וכן הביא רש”י בפס': ' ... "והיתם כאלקים" – יוצרי עולמות']). לכן זה קשור בכך שנברא אחרון כדי שלא יאמרו המינים שהאדם היה שותף במעשה בראשית, שזה רק ה' יכול, וזהו גם שלא יתגאה (שאז יאמרו שיתוש קדמו), שרצתה לאכול כדי להיות במעלה גדולה כעין ה' (שזהו גאוה עצומה). כך שכל העניינים שנברא האדם בסוף הבריאה קשורים שלא להיות בחטא, ולכן כנגד זה גם מתגלה בטומאה שקשור בצער לידה שקשור בפגם החטא. אולי אפשר שבמציאות נעשה בעולם כעין כנגד הבריאה, ולכן יש לאשה צער בנקבה כפול מזכר, כשעיקר הצער בזכר הוא שבוע (ולכן טמאה שבוע), כנגד שבבריאת העולם נברא האדם (זכר) ולכן כנגד זה בטומאה שמגיעה מהחטא יש גילוי של שבוע כנגד שבוע הבריאה, ואז יש את ברית המילה שהוא גילוי כנגד תיקון לחטא עץ הדעת, שהערלה מתגלה כקשורה לחטא עץ הדעת; שמובא בגמ' על אדם הראשון: 'רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כתיב הכא (הושע ו, ז) "והמה כאדם עברו ברית", וכתיב התם (בראשית יז, יד) "את בריתי הפר"' (סנהדרין לח,ב). הרי שזיהה ר"י את חטאו של אדם הראשון (שחטא באכילה מעץ הדעת) כקשור בערלה (מושך בערלתו). (נראה שהברית מגלה על דבקותנו בה' ובקדושה ותיקון עולם, שבנ"י נקראים מולים, והערלה מתגלה כגנאי לרשעים, ובלעדיה לא היה נברא העולם, ואברהם נקרא שלם רק כשמל [משנה נדרים ג,יא]; שמכל זה יוצא שהברית קשורה עם מהותנו בקדושה בשלמות ובתיקון העולם שלכן בלי זה העולם לא היה נברא. לכן הגילוי ההפוך מכך – אצל אדם הראשון שחטא בעץ הדעת, שזהו גילוי חטא והיפך מהות האדם בעולם לדבקות בה', וקלקל בזה את העולם – זה מתגלה בערלה). לכן נאמר כאן באמצע עניין טומאת הלידה עניין ברית המילה, שקשורים בחטא עץ הדעת (ולכן גם קשור מילה בשמונה בהפסק הצער מהלידה [שהצער מהחטא]: 'ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' [נידה לא,ב]). אצל הנקבה שיצאה מהזכר זה מתגלה פי שנים, כעין רמז שנעשו מאחד לשנים (מאדם לאדם וחוה), וכך מתגלה כפול משבוע של הזכר (וכן 66 במקום 33). לזה בא ר' שמלאי ורמז שבתורת האדם (טומאתו) מתגלה כעין דימוי לבריאה (שנברא בסוף, וכך תורתו בסוף) כדי לרמז שבעניין הטומאה יש גילוי כנגד הנעשה בבריאה.