בנ"י בגלות מצרים נטמאו בטומאת מצרים עד שהגיעו לשער המ"ט וכמעט שנפלו בשער החמישים, ולכן מיד ה' הוציאנו: 'ודע שיש מסורת קבלה ביד רז"ל שישראל נתלכלכו כל כך בשיקוצי מצרים עד שבערב פסח נכנסו בהיכל מ"ט, שאם ח"ו היו מתעכבים יותר היו נכנסין בהיכל נ' ושוב לא היה להם תקנה עולמית, וזהו סוד ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ולכן נכתב נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, מספר כתיבת יד' (חסד לאברהם ב,נו). ובאור החיים: 'טעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ׳, לצד שלא היו בני תורה מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ׳ ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה כל שהיה ה׳ מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הבירור והיו מתמעטים במושג ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ״ט וקודם שיכנסו לשער הנ׳, והוא אומרם ז״ל וגאלם מיד' (אור החיים שמות ג,ח). השל"ה בהגדה של פסח: 'ואילו לא הוציא הקב"ה כו'. כבר מבואר בזוהר והביא הענין באריכות והוסיף נופך בעל צרור המור פרשת בא (שמות יב א), ענין שהיו ישראל כמעט נאבדים בקליפה ונכנסו למ"ט פנים טמא שהוא סוד החמץ, ואילו נכנסנו רגע ביותר חלילה נאבדו, זהו והצלתי אתכם מעבודתם שהוא עבודת מצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ, ונגאלו בסוד חמשים שערי בינה, על כן בין מצה לחמץ אינו רק נקודה אחת עי"ש. וזהו ואילו לא הוציא הקב"ה כו''. מקורם כנראה ע”פ הזוהר: ' … אָמַר לֵיהּ: תָּא חֲזֵי בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַתְנֵי עִם אברהם אֶלָּא דְּיַפֵּיק יַת יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דְמִצְרַיִם, וְלָא מִתְּחוֹת שִׁעְבּוּדָא דְּדַחֲלָא אָחֳרָא. דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפֵּיק יַתְהוֹן מִתְּחוֹת פּוּלְחַן כָּל שְׁאָר חֵילִין. וְעוֹד, דְּאָעֵיל יַתְהוֹן בְּמ"ט תַּרְעֵי דְּסוּכְלְתָנוֹ לְקִבְלֵיהוֹן. מַה דְּלָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לַאֲפָקוּתְהוֹן מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָבִיד טִיבוּתֵיהּ וְחַסְדֵּיהּ עִמְּהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ, דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ' וכו' (זו”ח לח,ב-לט,א). אמנם לא מפורש כאן שכמעט היו אובדים אילו היו נופלים עוד, אלא שזה נאמר בהקשר לכך שנאמר לאברהם על הגאולה ממצרים ולא שאר הגלויות, משמע שבזה יש יחוד מיוחד, שזהו שנפלו בשער המ"ט של הטומאה ולכן היה חשוב להוציאם משם כי היו קרובים להאבד, שזהו שהיו נופלים עוד בטומאה לשער ה-נ' ואז כבר לא היו נגאלים (להבדיל משאר הגלויות שלאחר שקיבלנו את התורה איננו יכולים להאבד עוד). ועוד כנראה הבינו בחיבור לנאמר בהגדה שאם לא הינו יוצאים מיד לא הינו יוצאים יותר ('וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם', אמנם לא נאמר אלא שאם ה' לא היה מוציאנו לא הינו יוצאים, אבל הכוונה בדגש שאם לא היה מוציאנו מיד לא הינו נגאלים, כיון שבסופו של דבר מצרים נפלה כך שהינו יוצאים? אלא הכוונה שאם הינו נשארים עוד קצת הינו נטמעים במצרים ולא היה יותר אם מי להוציא, כך שאפילו שמצרים נפלה בסוף באותו זמן כבר לא היה נשאר מבנ”י בכדי שיגאלו), אז הבינו שזה בשל שהינו בשער המ"ט, שהטומאה כנגד הקדושה, ונאמר בזוהר שיצאנו ונכנסנו ל-נ' שערי קדושה כך שממילא משמע שיש גם נ' בטומאה (כנגדו), וממילא קצת משמע מזה שזה הסיבה שלא הינו יוצאים עוד לעולם אם לא הינו נגאלים מיד; שלכן מביא שיצאנו מהטומאה והעבירנו לקדושה של נ' שערים ולכן מוזכר נ' פעמים יציאת מצרים – לומר שיש קשר בין היציאה מהטומאה והכניסה לקדושה שזה מול זה, וממילא רומז שגאלנו מיד כדי שלא ניפול לשער ה-נ' בטומאה (שיש כנגד ה-נ' בקדושה). בכלל אפשר בעומק להבין שרומז הזוהר שכמעט נפלנו בשער ה-נ', כי אומר שנאמר חמישים פעמים יציאת מצרים כנגד שהכניס אותנו ל-נ' שערי בינה, אבל אפשר שזה חל על כל הנאמר קודם, כולל שהוציאנו מכוחות הטומאה במצרים, שיציאת מצרים נאמרת נ' פעם גם כדי לרמז שה' הוציאנו משער המ"ט כיון שכמעט נפלו ב-נ' – לכן זהו ההדגשה של יציאת מצרים נ' פעמים בתורה לרמז שהיציאה היתה כדי שלא ניפול לשער ה-נ' (וגם כמובן שהעבירנו ל-נ' של הטהרה כמו שאומר במפורש). אולי אפשר ע"ד הרמז לרמז על כך שכמעט הגענו לשער ה-נ', שזה מה שהמצרים ניסו לעשות לנו ולכן ה' גאלנו: "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה" (דברים כו,ו), שבעבודה הקשה ששמו עלינו (“ויתנו עלינו עבודה קשה") ניסו להרעה אותנו ("וירעו אותנו המצרים" עשו אותנו רעים), שזה ע"י שקיעתנו בטומאה, שבזה "ויענונו" – כעין קיצור של 'ויענו נ' אותנו', שהעינוי היה ב-נ' שערי טומאה ששמו עלינו לטמאתנו לשער ה-נ', ולכן "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו" וגו' – שעדיין היה בנו שארית של קשר לאבותינו וממילא גם לה', שלא נפלנו לגמרי עד השער ה-נ' (אלא הינו ב-מ"ט) וה' מיהר להוציאנו שלא ניפול עד שם: " … וירא את ענינו … ויוציאנו ה' ממצרים" וגו'. אולי גם רמז: “וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א,יד), שע"י העבודה הקשה טימאו אותנו במ"ט שערי טומאה, וזה ע"ד הרמז "את כל עבדתם אשר עבדו בה – ם בפרך", בכל עבודתם (של בנ"י) שעבדו בה (בארץ מצרים) נעשו – 'מפרך' בא"ת ב"ש: י,ו,ג,ל= מ"ט בגימטריה, שלזה הגיעו בשיעבוד שלנו – למ”ט שערי טומאה. אולי גם ע"ד הדרש: “ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (שמות יב,יז), שהמצות מגלות על הזריזות שנעשתה ביציאת מצרים כדי שלא ניפול לשער המ"ט (שלכן היה צריך לגאלנו במהירות), זהו ברמז שהאות ת' מתחלפת בדרשות באות ט', וכך כעין נרמז באותיות "המצות” = 'צו ה-מ"ט'; שיש לשמור את המצות, שהכוונה שלא יגיעו לידי חימוץ ('ושמרתם את המצות שמרהו (עד) שלא תביאהו לידי פסול' [מכילתא]), שזה ע"י עשיה בזריזות (ולכן גם לומד מכאן בהמשך רבי יאשיה לעשות מיד את המצוות ולא להתעכב ולהחמיצם [שם], שזהו עניין זריזות בעשיה – שלא להתעכב), שזה רומז למהירות של הגאולה שלנו, כמו שאומר "כי בעצם היום הזה" וגו', ולמה מיהר? זה היה משום 'צו המ"ט', מ"ט שערי הטומאה שבה נטמאנו, שעוד רגע והינו עוברים לשער ה-נ', ולכן ציווה ('צו') לגאלנו. (הציווי לגאולתנו נאמר ב"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" [שמות ו,יג], שזהו שציוה למשה ואהרן ללכת לפרעה כדי לשחרר את בנ"י. או שזה הציווי לפרעה שה' מצווה עליו לשחרר, כעין שלמדו שהציווי "אל בנ"י" זה לצוות לבנ"י, שהצטוו לשחרר עבדים [יר' ר"ה ג,ה], כך הציווי "אל פרעה" הכוונה לפרעה, שזה לשחרר את בנ"י). או בדומה נדרש שהאות ה' מתחלפת בדרשות באות א', וכך יצא "המצות" = 'אצו מ"ט' שה' מיהר את בנ"י להשתחרר מהר ("אץ" זה מיהר [יהושע י,יג. משלי יט,ב; מצודות]) וזה מתגלה במצות: “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז,ג), וזה בשל שכבר הגיעו לשער המ"ט ותיכף היו עוברים אותו לשער ה-נ' (שזהו 'אצו' בשל 'מט').