פרשנות אונקלוס – פרשת ויקרא

ויקרא א,ג: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה: אונקלוס: לרעוא ליה. תה"ת: לרצון לו. אונקלוס מפרש שאדם צריך לרצות להתכפר, לרצונו, ורק אז יתכפר לו: וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו (פסוק ד').

ויקרא א,ט: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחוֹחַ לַיהוָה: אונקלוס: דמתקבל ברעוא. תה"ת: שמתקבל ברצון לפני ה'. אונקלוס מבין שה' אינו זקוק לריח טוב, אלא הסכמתו להריח היא הסכמה לקבל את המתכפר, באהבה וברצון.

ויקרא ב,א: וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ: אונקלוס: ואנש. תה"ת: אדם. אונקלוס מבין שאין הבדל בים 'אדם' ל'נפש', שהרי גם כשכתוב 'אדם' הוא מתרגם 'אנש': אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן (א,ב). וכן בהמשך: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (ד,ב), נפש = אנש.

ויקרא ה,ד: אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב: אונקלוס: לפרשא. תה"ת: לפרש, להגיד בבירור. אונקלוס מבין שלא מדובר בפליטת פה שאדם מצטער עליה לאחר שאמרה, אלא שאמר בכוונה מפורשת.

שבת שלום, שבת של רצון לעבוד את ה', להיות אדם נפשי, כוונות טובות, אורן.