"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" וגו' (שמות לה, א-ג). מובא כאן ציווי על השבת לפני הקמת המשכן, בצד ההלכתי זה בא ללמד שמלאכת הקמת המשכן לא דוחה את השבת: 'ויקהל משה וגו׳ – למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר: "ועשו לי מקדש" (שמות כה,ח), שומע אני בין בחול בין בשבת … בחול ולא בשבת' (מכילתא על הפס' [מסכתא דשבתא פרשה א]). אולי אפשר לומר ברמז שבא לרמז לדברי חז"ל: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), שלכן הוסמכה השבת למשכן, שהמשכן הוא כהמשך למתן תורה עם תיקון לחטא העגל, וקודם לעגל (שזהו בלי חטא העגל) היו במעמד של עוה"ב ('דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א]) לכן במשכן יש גילוי כעין עוה”ב; לכן נעשו בו עשרה ניסים תמידיים כגילוי שבו זה מעל הטבע הרגיל שבעולם (אבות ה,ה [וזה עשרה כמו עשרת הדברות שמהם נמשך הגילוי הזה של עוה”ב]). ממילא הסמיכות להקמת המשכן מרמז על כך שגם שבת היא מעין עוה"ב. אולי הסמיכות לשבת באה לרמז שהשבת באה לעלות את כל העולם לקדושה, כעין שהמשכן בא להעלות את כל הבריאה, כמו שמובא במדרש שיש במשכן כנגד בריאת העולם: 'אמר רבי יעקב ברבי אסי: למה הוא אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" (תהלים כו ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד? בראשון כתיב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, וכתיב: "נוטה שמים כיריעה" (שם קד ב). ובמשכן מה כתיב? "ועשית יריעות עזים" (שמ' כו ז). בשני "יהי רקיע”, ואומר בהן הבדלה, שנאמר: "ויהי מבדיל בין מים למים”. ובמשכן כתיב: "והבדילה הפרוכת לכם" (שם שם לג). בשלישי כתיב מים, שנאמר: "יקוו המים”. ובמשכן כתיב "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" וגו' "ונתת שמה מים" (שמ' ל יח). ברביעי ברא מאורות, דכתיב: "יהי מאורות ברקיע השמים”. ובמשכן כתיב: "ועשית מנורת זהב" (שם כה לא). בחמישי ברא עופות, שנאמר: "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף”. ובמשכן כנגדן לעשות קורבנות, כבשים ועופות. (ובמשכן, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שם שם כ). בששי נברא אדם, שנאמר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו" (ברא' א כז), בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם, שהוא כהן גדול, שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי, "ויכולו השמים והארץ”. ובמשכן כתיב "ותכל כל עבודת”. בבריאת העולם כתיב: "ויברך אלקים”. ובמשכן כתיב: "ויברך אותם משה”. בבריאת העולם כתיב: "ויכל אלקים”. ובמשכן כתיב: "ויהי ביום כלות" (במדב' ז א). בבריאת העולם כתיב: "ויקדש אותו”. ובמשכן כתיב: "וימשח אותו ויקדש אותו" (שם)' (תנחומא "פקודי" סימן ב). ממילא כמו שהמשכן הוא כנגד העולם (כנגד הבריאה), ובו יש חיבור לשמים: 'אמר רבי שמעון בן יוחאי: זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמו' טו יז)' (שם), כך שזה אומר שהוא מחבר את כל הבריאה למעלה רוחנית גדולה ביותר, כך גם שבת (שאף היא כנגד הבריאה, שה' שבת בבריאה) יש בה כח להעלות את כל העולם לקדושה גבוהה ביותר. נראה שגם יש בזה רמז שעיקר השבת צריך להיות מופנה לתורה, כמרכזו של השבת, כעין שבמרכז המשכן היה קה"ק שבו הארון עם הלוחות. כמו שמובא בחז"ל על שבת: 'כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיהו סו, ב): "ואת כל אלה ידי עשתה" וגו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"' וכו' (תנא דבי אליהו רבה סימן א). לכן אולי נרמז כאן בלימוד על מלאכות השבת: 'והתניא רבי אומר: דברים, הדברים, אלה הדברים – אלו ל״ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני' (שבת צז,ב), שזה מרמז על לימוד תורה (של"ט אבות מלאכה לא נאמרו במפורש בתורה אלא צריך ללמוד אותם, וכן צורת הדרשה היא לימוד תורה), להדגיש את העניין של לימוד תורה בהקשר לשבת שנרמז כאן (אולי לכן מדגיש רבי 'שנאמרו למשה בסיני' כרמז ללימוד התורה שנאמרה למשה בסיני). אולי אפשר גם שמובא כאן במכילתא דרשב"י: '"ששת ימים תעשה מלאכה". זו היא שר׳ ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר "ששת ימים תעשה מלאכה", וכתוב אחד אומר (שמות כ,ח) "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" כאיזה צד יתקיימו שני כתובין הללו? כשישראל עושין רצון המקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים' וכו'. הרי שבפס' כאן נרמז שכשאנו עושים רצונו של מקום הגוים עושים מלאכתנו, ממילא אז אנו יכולים לשבת ללמוד תורה (כמובא בדעת רשב"י בברכות לה,ב. אמנם ר"י אומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ – שלא לומד כרשב"י, אלא שזה מצד הפס' שסותרים שר"י סבור שיש מצוה לעבוד, אולם מסכים לעקרון שכשאנו עושים רצונו של מקום הגוים עושים לנו את עבודתנו [ואת זה לומד מכאן ולא מסתירת הפס' שמובאים שם, שלומד שם לעניין הנהג בהם מנהג דרך ארץ] ולכן אז אנו יכולים ללמוד תורה), שזה נרמז כאן כדי להדגיש את עניין השבת והתורה, שאיננו עובדים ולכן יכולים וצריכים ללמוד תורה. אולי גם נרמז "לא תעברו אש" כרמז שהבערת אש חומרית אסורה אבל יש אש רוחנית מותרת ומוצרכת, שזהו אש התורה (הלוא כה דברי כאש נאם ה'” [ירמיהו כג,כט]). אולי גם רמז "ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם" כרומז לכל התורה, כל הדברים שה' ציווה, שזה קשור לשבת, שבה לומדים את תורת ה'. (אולי גם נאמר כאן בהקהל שמרמז כעין מצוות הקהל שבמוצאי שנת השמיטה שהמלך קורא בתורה, שכך גם רמז לשבת כאן שיש בה עניין של לימוד תורה כרמוז בהקהלת העם ע”י משה. גם כאן סמוך לפס' קודם שמדברים על משה שירד עם הלוחות וכן על המסווה ושימושו [גם] בזמן שלימד תורה, כך שמרמז על לימוד תורה בעניין שבת כאן).