"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר... וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹוקים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה"

(שמות לא, א-ג)

התורה מייחסת חשיבות רבה לאומנות בבניית המשכן, אומנות שהתבצעה בצורה מדוייקת ומדוקדקת להפליא, שמטרתה היתה, ע"י בנית המשכן, לבטא את הקשר בין אלוקים לעם ישראל. לשם כך "גויס" "רב אמן" בשם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר. אמן שיש בו "רוּחַ אֱלֹוקים", והוא מלא בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת.

מהי אומנות, ומהו תפקידה בעולמנו?

האדם והעולם מלאים בפלאים, יש בתוכנו עולם מופלא, שלרוב אינו מקבל ביטוי. חוויות, רגשות ומחשבות שמתקשים לצאת מן הכוח אל הפועל. פעמים רבות איננו מזהים את העולם העמוק שבתוכנו, ופעמים אנו מזהים אותו, אך איננו מוצאים דרך לבטא את מה שאנו רואים וחווים. "אין מילים בפי", "לא יודע איך לבטא זאת", יאמרו וירגישו רבים.

האומנות היא הכישרון להוציא עולמות פנימיים, חווייתיים ושכליים אל הפועל. לבטא את מה שמילים רגילות אינן מצליחות לומר.

איננו רוצים להשאיר הכול בעולם המחשבות והרגשות: לפעמים נעלה על הנייר ביטוי של הטוב הפנימי שבנו. פעמים נפסל בחומר את החלומות היפים ששכחנו מקיומם, ופעמים נצייר את ההתפעמות מיופי הבריאה או מהחסרונות המחכים לתיקון.

דווקא עולם התורה, המלא באידיאלים וברוחניות, זקוק לאנשים מיוחדים בעלי כישרון אשר יוכלו לבטא עולם פנימי עשיר זה.

כתב חיים נחמן ביאליק ז"ל: "תעמוד לנו אומנות טהורה באמת, טהורה בכל משמעויותיה ופירושה הטובים של מילה קדושה זו. אומנות שזנה את הרוח ולא את החושים בלבד, שמרוממת ומעדנת את האדם ולא מבהמת אותו. האומנות שלנו לא תהא רק משעשעת את העם, אלא גם מחנכת אותו".

האומנות, למרות חשיבותה, אינה חזות הכל. האומנות היא אמצעי ולא התכלית. אנחנו לא סוגדים לאומנות, ולא נרצה להפוך אותה ל"אליל הזהב" של ימינו. טוב לעולם ולאומן אם "נדכא" אומנות המעוררת דברים שאינם מוסריים. הדרישה ל"אומנות לשם אומנות" נובעת מהעדר ערכים ועולם מוסרי, ושוכחת שמטרתה ותפקידה של האומנות היא לפתח, לחנך ולקדם את האדם ואת העולם, ולגרום לנו להיות יותר ערכיים ומוסריים.

הרב זאב קרוב, מהספר: "פרשת חיים - להאיר את החיים עם פרשת השבוע"