"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש. להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו" וגו' (אסתר א,י-יב). '"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין". אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות, אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, רצונכם לראותה?. אמרו לו: אין, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו; מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב "אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" – כשם שעשתה כך נגזר עליה' (מגילה יב,ב). בפשטות נגזר עליה כמו שעשתה לבנות ישראל, שזהו שהרגוה על עניין שלא באה ערומה, וזה היה בשבת (“ביום השביעי") כמו שהיא עשתה מלאכה בבנות ישראל ערומות בשבת. (נראה שלכן היפוכה באסתר [שהחליפה אותה והיתה ההיפך ממנה], שאצלה המשרתות [שעשו לה מלאכה] היו קשורות לשמירת שבת: '(אסתר ב, ט) "ואת שבע הנערות" וגו'. אמר רבא: שהיתה מונה בהן ימי שבת' [מגילה יג,א]). נראה גם שבעומק יש גילוי כנגד שורש אבדונה, מעבר למעשיה; שמעשיה העלו את חטא משפחתה שלכן היה מגיע לה למות ולהאבד בכך את זכר נבוכדנצר מהעולם. שאיבוד ושתי היה קיום הגזרה על נבוכדנצר: 'ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'”. שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' וכו' (מגילה י,ב). נבוכדנצר בגאותו החריב את המקדש והגלה את ישראל, לכן נענש שימחה; זהו רמוז בדרש שושתי היתה עושה דברים שהזכירו את חטא אבותיה ולכן התקיים בה עונשם. מה שהיתה עושה מלאכה בבנות ישראל בשבת זה מרמז על א"י, שיש קשר בין שבת וא"י (לכן גם יש גילוי של שבת בארץ – שזהו שביעית), כמו שלומדים חז"ל שהשומר שבת זוכה לנחלה בלי מיצרים וזה נלמד בהקשר לא"י: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל”, אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"' (שבת קיח,א-ב), כך שחילול שבת שעשתה רומז לחורבן הארץ. גם עשיית מלאכה בשבת מרמז על המשכן, של"ט אבות מלאכה של שבת נלמדות מהמשכן, ולכן זה רומז לחורבן המקדש שהחריב נבוכדנצר; ואף שבת מכריזה על מלכות ה' בעולם כמו המשכן והמקדש שמכריזים על מלכות ה' בעולם, כך שרומז לחורבן שעשה נבוכדנצר. לכן גם אבדונה נעשה ע"י שאמר אחשוורוש שהיא מיוחדת בהיותה כשדית (ולכן היא יותר יפה מהשאר, והאם רוצים לראותה), איבודה קשור במוצאה, שזה בשל שיש קשר לאבותיה (מוצאה) באובדנה. לכן קבע שתכנס רק עם כתר, שתכנס בכתר מלכות, כרמז למלכות ה' שבירושלים שאבותיה החריבו ועכשיו מתגלגלת ובאה הנקמה; והיא עצמה ערומה כרמז לערום מהמצוות (כעין “ואת ערם ועריה" [יחקאל טז,ז], 'ערומים מבלי זכות ומעשים טובים' [מצודות]), שבחו"ל אין את עיקר התורה, אלא זה מכח "הציבי לך ציונים" (ספרי "עקב", מג), שזהו שמתגלה החורבן וההגליה מהארץ שעשו אבותיה. גם ושתי עצמה היתה קשורה למעשי אבותיה, שפעלה שלא יבנה המקדש כהמשך מאבותיה, ונאמר על זה שזה הסיבה שנגזר עליה מיתה: '"זָכַר אֶת וַשְׁתִּי". גזירה זאת שגזר עליה שתכנס לפניו ערומה ולא נכנסה, וקצף עליה והרגה. מן דקטלה שרי תהי ביה (חוזר בו), למה שעשתה כהוגן, "וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ" שלא כהוגן; ולמה עלתה לה כך? לפי שלא היתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש, ואומרת לו: מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות?' (אסת"ר ה,ב). לפי דברנו מובן שאין זה סותר לדרשת הבבלי, אלא זהו אותו שורש לשניהם כמו שאמרנו. חיסול ושתי נעשה במשתה אחשוורוש שהוא נעשה על אי הגאולה ובניין המקדש, לכן אז עלה הקטרוג ובא הזמן של הדין על נבוכדנצר שהחריב את המקדש והגלה מהארץ, שזהו בהריגת ושתי: ' … אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקי. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי' (מגילה יא,ב). כיון שזה קשור לשבת (במעשיה ובקשר כרמז למעשי אבותיה) לכן עונשה נעשה ע"י שקראו לה ע"י שבעת הסריסים (אסתר א,י), ודנו אותה ע"י שבעת השרים (שם,יד), כרמז לגילוי שבת שהיא היום שביעי; לכן זהו שנידונה ע”י "שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך הישבים ראשנה במלכות" (שם), כרמז לשבת ("שבעת”) שמראה את גילוי ה' שברא את העולם, כעין מראה את גילוי פני ה' בעולם, שמראה את מלכותו – שברא את העולם (ואף “ראשונה” כרמז לבריאה שהיתה בראשית העולם, ששם התגלתה השבת – והשבת מגלה על בריאת העולם ע"י ה', בראשיתו של העולם). אסתר היא ההיפך מזה, ולכן תחילת מלכותה זה בשנה השביעית של אחשוורוש (שם ב,טז), כרמז לשבת. לכן אז עלה הדין על בנ"י שהשתחוו לפסל נבוכדנצר (מגילה יב,א), שבסעודת אחשוורוש חגגו את אי הגאולה מאז החורבן שהביא נבוכדנצר; וכן אז נעשה הדין בנבוכדנצר ולכן אז עולה הדין גם על כל הקשור בו, שזה גם על שבגאוותו גזר להשתחוות לצלם ובנ"י השתחוו; ואף אז מתגלה עניין הדין שקשור על שבת (וקשרו, כמתגלה בושתי), ולכן עולה הדין על בנ"י שחוגגים במשתה שלא חוזרים לארץ, והארץ קשורה לשבת, ולכן עולה הדין על הנעשה בגלותם מהארץ ע"י נבוכדנצר – שגזר להשתחוות והם השתחוו; ואף עולה הדין שלא למחול להם על שהשתחוו לצלם, שהם כעין נגד גילוי שבת (שמתגלה בארץ [שחוגגים שלא עולים], ואף עכשיו במיוחד יש קטרוג על עניין השבת בוושתי ולכן זה מתגלגל גם מול בנ”י) שיש בה כפרה לע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו". אל תקרי מחללו, אלא מחול לו' (שבת קיח,ב). מתן תורה היה בשבת (שבת פו,ב), נראה שזה משום ששבת היא גילוי הקדושה בעולם שנברא, והתורה גם היא גילוי הקדושה בעולם – שמתקנת את העולם, ואף היא קשורה לבריאה ('… כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם' וכו' [ב"ר א,א]); ושניהם מכריזות שכל העולם של ה'. לכן שקולה שבת ככל התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' וכו' (יר' נדרים ג,ט), ולכן כיון ששניהם קשורים אז ראוי שתנתן התורה דווקא בשבת. (לכן גם  נראה ששבת נאמרת בסמוך לציווי המשכן ולנתינת הלוחות [שמות לא,יב-יח], לרמז על הקשר לתיקון העולם במלכות ה' שמתגלה במשכן [ואף הוא כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), ואף בו נתונים הלוחות – התורה, ומהמקדש יוצאת הוראת התורה לעולם] ובתורה ובשבת). אולי לכן הלימוד על הקשר בבריאה למתן תורה הוא ב"יום השישי": 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" – ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א), שהוא סמוך ל"ויכלו" – לשבת, שמתן תורה בעולם קשור בשבת. לכן בפורים שמתגלה עניין קשר לשבת, אז באים ומשלימים את מתן תורה: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א) [הרחבה לעניין הזה של הכפיה וההשלמה בפורים ראה ב'לזמן הזה', אדר, 'שמחת פורים – שמחת תורה', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א). אולי לכן פורים יוצא בי"ד אדר ברוב המקומות, כרמז לשתי שבתות (7X2), שאם בנ"י משמרים שתי שבתות מיד נגאלים: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב), שכך בפורים בהקשר לשבת נגאלו (שושתי נפלה בהקשר לחטאה בשבת ואסתר החליפה אותה); וכן גאולת פורים היא דוגמה לגאולה העתידית: ' … אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת ... כך בתחילה (אסתר ב) "ומרדכי יושב בשער המלך"' וכו' (יר' ברכות א,א). אולי זה רמוז בהתחלת ההתגלגלות של נפילת ושתי (שלאחריו עליית אסתר): “ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" וגו' (אסתר א,י), שזה היה בשבת ("ביום השביעי" [מגילה יב,ב]) שבהקשר לגילוי שבת בעולם (שאז זה קרה ואז נענשה ושתי על חילול השבת) ראוי להביא את השלמת התורה מרצון, שזהו "כטוב לב המלך" שטוב על הלב ולכן אז מקבלים ברצון גמור, וזה קשור לתורה (שיקבלו ברצון) שטוב מרמז לתורה ('ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' [אבות ו,ג]), ויין מרמז לתורה (' … על שלא שבעתם מיינה של תורה, דכתיב (משלי ט, ה) "ושתו ביין מסכתי"' [ויק"ר ל,א]), וגם "לב" מרמז לתורה שמסתיימת באות ל' ("ישראל") ומתחילה באות ב' ("בראשית"), והתורה קשורה בקב"ה (שזהו גילוי רצונו, ואף כולה שמות ה', וכמובא בזוהר ששניהם אחד, ואף יש המסבירים כך את דברי ר”י בשבת קה,א) וזהו "המלך" שמרמז על הקב"ה (אסת"ר ג,י). שעכשיו הקב"ה בא להשלים את החיבור לתורה (שהיה חסר במתן תורה) שנקבל ברצון, ולכן גלגל את מעשה פורים שבעקבותיו השלימו את מתן תורה, וזה מתגלה בהקשר לשבת כעין מתן תורה שהיה בשבת.