"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"

(שמות כא, א-ב)

פרשת משפטים היא הפרשה הראשונה אחרי מתן תורה, ומכל המצוות היא בחרה להתחיל במצוות: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". מדובר כאן על אדם שגנב ונתפס בגנבתו, ובזבז כבר את הכסף שגנב ואין לו מהיכן להחזיר, ולכן עונשו שמוכרים אותו לעבד למשפחה אחרת ואת כסף מכירתו מחזירים לזה שגנב ממנו.

ואנו רוצים לשאול, מדוע הקב"ה בחר להתחיל את הפרשה, שמגיעה אחרי האירוע הגדול של מתן תורה, דווקא במצווה זו של עבד שמכרו אותו מפני גנבתו? וכי לא ניתן היה להתחיל במצווה יותר חיובית ומשמחת?

אלא, מסבירים חכמים, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיו לו שני בנים: ילד אחד מוצלח מאוד, שהביא להורים שלו הרבה נחת וכבוד, ונעשה לראש ישיבה. ולעומתו, הבן השני הדרדר לתהום, ונכנס לכל מיני מקומות שלא היה צריך להיכנס אליהם, עד שמצא עצמו מאחרי סורג ובריח. עכשיו נראה למי עיניו של האבא נשואות כל הזמן? האם לבן המוצלח שלומד בישיבה ומלמד מאות תלמידים, או שמחשבתו כל העת 'מי יודע מה הבן הבעייתי שלי עושה עכשיו', 'איך אני מחזירו למוטב?'.

לכן בחר ה' באדם כזה שגנב ואין לו מהיכן לשלם, כביכול לומר לנו: 'זה הבן שאני כל כך דואג לו, ובכל רגע אני חושב איך לשקם אותו ולהחזירו למוטב?'.

ודבר זה מלמד אותנו כלל גדול ועצום בחיים. כולנו אוהבים להתעסק רק עם דברים טובים, משמחים וקלים. זה הכי נעים והכי נוח. אבל ה' מראה לנו שדווקא המקרים שמצריכים יותר דאגה וטרחה הם החשובים באמת. זה יכול לקרות עם ילד בבית, עם שכן בשכונה, עם מתפלל בבית הכנסת או פועל בעבודה... בכל מקרה, תמיד נזכור שכשהמקרה לא נעים ולא זורם - דווקא שם צריך להשקיע עזרה ויחס טוב, וזה מה שחשוב בעיני ה'.

הרב רונן חזיזה שליט"א, מהחוברת: "5 דקות תורה ביום"