התבוננות "מדוע דווקא" לפרשת מצורע

יד,מד: צרעת ממארת הִוא: ש: מדוע דווקא 'הִוא' (עם וו) ולא 'הִיא' (עם יוד)? ת: התורה מעדיפה באופן בולט את הצורה 'הִוא' על 'היא' (200 פעמים מול 11), אולי כדי לאפשר לייחס את המילה 'הִוא' או לשם הזכרי או לשם הנקבי שלפניה. המילה 'הוּא' מופיעה 436 פעמים, ואף פעם אין מילה בזכר המופיעה בליווי 'היא'. המופע הראשון בתורה למילה 'הִוא' נכתב בבראשית ב,יב: "וזהב הארץ ההִוא טוב". המילה 'זהב' היא בזכר והמילה 'ארץ' היא בנקבה. המופע 'הִוא' מאפשר לייחס אותו או אל 'זהב' או אל 'ארץ'. כמו כן מופיע כמה פעמים הביטוי נֶגַע-צָרַעַת הִוא (כגון ויקרא יג,כ), המאפשר לייחס את 'הִוא' גם למילה 'נגע' (בזכר) וגם למילה 'צרעת' (בנקבה). יש מקרים בהם המילה 'הִוא' מציינת בלבול בזיהוי האישה, כגון בבראשית כ,ה: הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא. הכלל שצוין לעיל אינו מוחלט, אך מראה על מגמה, בעיקר בגלל היחס הבולט לטובת 'הִוא' על 'היא' (200 מול 11, כאמור).

טו,יט: שבעת ימים תהיה בנידתה: ש: מדוע דווקא 'בנידתה' ולא 'בטומאתה'? ת: 'נידה' משמש לציין הפרשה (כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא; ויקרא יב,ב) הגורמת לטומאה, לכן 'בנידתה' מציין 'במצב של טומאה'. המילה 'נידה' מציינת גם מצב של נידוי מן החברה, ולכן כל הנוגע בהּ – יטמא (מה שאין כן באיש זב, שרק מי שהזב נוגע בו יטמא, אך לא מי שנוגע בזב, שלא בבשרו). מכאן ש'בנידתה' מציין מצב של טומאה המחייב נידוי.