פרשת וארא - הילכו יחדיו  מידות החסד והרחמים?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

http://ahuvaklein.blogspot.com

* בקישור הנ"ל- ניתן לראות את יצירותיי לפרשה זו.

הפרשה פותחת  בפסוקים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה". [שמות ו, ב'- ט']

השאלות הן:

א] מדוע נאמר "וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים, אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי יְהוָה"? 

ב] מה הטעם באזכרת  שלושת האבות?

ג] כיצד מתגלה ה' אל משה לעומת יתר הנביאים.

תשובות

"וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים, אֶל-מֹשֶׁה...... אֲנִי יְהוָה".

רבי משה בן חיים בעל ה"אלשייך" מסביר: כי במסכת סוטה נאמר [י"ד, ע"א]:  "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של קב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין -למידת הרחמים] אך לגבי המצרים היה תהליך הפוך- כפי שכתוב בסוף פרשת "שמות"

"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".[ו', א] וכוונת  דברי ה': שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה - למידת הדין, עד שישלח את  בני ישראל ממצרים, לכן נאמר בתחילת הפרשה:

"וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים [כינוי למידת הדין] –אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי יְהוָה"  - זה כינוי למידת הרחמים.

מכאן אנו למדים : כלפי עם ישראל - שהם עבדים ועשוקים במצרים - תיהפך מידת הדין למידת הרחמים , כך שה' יושיע אותם ויגאלם במהרה מהשעבוד במצרים,

רבי ברוכ'ל – נכדו של הבעל שם-טוב. אומר על הפסוק: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים,    לְבָרֵי לֵבָב".[תהלים ע"ג ,א']  כלפי כלל ישראל ה' מתנהג במידת הטוב והחסד. עם ברי לבב - שהם מנהיגי העם - ה' מתנהג במידת הדין.

רבי ישראל מרוז'ין סובר: מנהיג ישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתר מנהיגות, אלא בתנאי שהוא מוכן לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים שכלל ישראל צריך  לסבול,  על כך הייתה טענת  משה אל ה' כאשר שב מארמון מלך מצרים:

"וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי".[שמות ה', כ"ב]- כוונתו: היות ואתה ה' שלחת אותי אל פרעה והפכת אותי למנהיג  של עם ישראל - יוצא  שאני  צריך לסבול  ולא  עם ישראל!                                       על כך ה' משיב למשה בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים אל משה"- אל משה פנה ה' במידת הדין - כפי שראוי לפנות למנהיג העם ,אך בהמשך נאמר: ." אֲנִי יְהוָה"   זוהי מידת הרחמים  שבאמצעותה יפנה  ה' לעם ישראל  ועתיד להוציא את בני ישראל ממצרים.

מעניינים דברי מדרש רבה [ו, ב] ביקשה מידת הדין לפגוע במשה שנאמר: וידבר  אלוקים אל משה" אמר לה הקב"ה: וכי בשר ודם אני במידותיי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו  אני ה' "

הנה אירוע שהתרחש: מעשה באדם שניגש ל"חפץ חיים" ואמר לו: כי הוא מרגיש שרע לו, ענה לו הרב: "אל תגיד: "רע לי" תגיד: "מר לי" - כי לא תמיד מתוק ולפעמים מר ,אבל אף פעם לא רע! הקב"ה מקור הטוב, הוא אינו מביא רע לאיש !

היות ומשה התלונן כלפי ה' באומרו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה..." והתבטא בלשון "רע" הופיעה מידת הדין ורצתה לפגוע בו , היה עליו להבין - כי אין דבר רע שיורד מן השמים לכן אמר לו הקב"ה: "אינך כמו אברהם אבינו, שאמרתי לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואחר כך כשאמרתי לו: 'והעליהו לעולה', לא הרהר אחרי מידותיי, ואילו אתה אמרת::'למה הרעותה לעם הזה' ?"

הגאון מווילנא אומר דבר אדיר : בברית בין הבתרים נגזר על עם ישראל לעבוד ארבע מאות שנה, בפועל עבדו רק  מאתיים ועשר שנים, מאה תשעים שנה פחות, "קץ" בגימטריה = מאה תשעים: "וימררו את חייהם". קושי השעבוד שסבלו גרם לקצר את זמן הגלות והוציאם משם מאה תשעים שנה לפני הזמן.

לכן הטענה של משה כלפי ה'  "למה  הרעותה..."-  העבדות הקשה והמייסרת דווקא היא גרמה לבוא הגאולה מהר יותר !

אין להרהר  אחרי מידותיו של הקב"ה, מה שנראה במבט ראשון רע ,בסופו של דבר גורם לטוב !

בספרי החסידות ובספרי המוסר כתוב: כי יצחק באופן טבעי  היה עקר, אבל בעודו נעקד על המזבח - התהפך טבעו ומעתה יכול היה להוליד.

"ביצחק יקרא לך זרע" אחר כך  אמרתי לו: "והעלהו לעולה' הוא לא הרהר אחר

מידותיי, הוא הבין שגם מה שנראה  חושך הוא למעשה אור ובסופו של דבר  העקדה גרמה לקיום ההבטחה: "כי ביצחק  יקרא לך זרע" מעתה יכול היה להוליד ולהמשיך את זרעו של אברהם.

חשיבות אזכרת אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.

האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט – היינו: אברהם, יצחק ויעקב ?

משום שכל אחד מהם הצטיין במשהו ייחודי: אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו - מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, על כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח] :"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה' , על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר - בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

יעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע - אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק - יצחק, אך גם רע - ישמעאל. אצל יצחק יעקב היה הטוב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות - שה' נגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה - שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה: שהוא כפוי טובה כלפי ה' היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם -אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.                                                                         

רעיון מעניין אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.

לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות -אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

התגלות ה' אל משה בהשוואה ליתר הנביאים.

הרמב"ם בספר המורה חלק ב' פרק ל"ה. וגם בספר המדע מפרט את ארבעת  ההבדלים  בין נבואת משה לבין שאר הנביאים:

א] אצל הנביאים הייתה התגלות אליהם בחלום ואילו אצל משה בהיותו ער כמו שנאמר: "בבוא משה"

ב] לשאר הנביאים הגיעה הנבואה על ידי מלאך. ואילו למשה – פנים אל פנים.

ג] כל הנביאים היו  נרעדים בעת הנבואה ,לעומתם אצל  משה הייתה הנבואה  כדבר איש אל רעהו.

ד] אצל שאר הנביאים באה  הנבואה בזמנים מסוימים ואילו אצל משה בכל זמן ועת שחפץ בכך.

על פי ספרי הקבלה: מפרשים את נושא אספקלריא המאירה - פשוטו כמשמעו: משה התבונן וראה באופן מוחשי מה שאחרים לא הצליחו לראות.

"מלוא העומר" מסביר: משה היה חייב להתבונן באספקלריא מאירה, היות והמתבונן באספקלריא שאינה  מאירה - זוכה לראות רק חזיונות , מליצות וחידות ,אך דבר זה אינו מתאים למשה מקבל התורה [ומוסר ליהושע.....- כי התורה  לא תסבול חידות ורמזים היא חייבת להיות ברורה ומבוארת לכול ! ולכן לאבות , התורה התגלתה שאינה מאירה!

ה' הבטיח להם את הארץ ,אבל היא ניתנה  רק לבניהם אחריהם, ובנוגע להבטחת הארץ לעם ישראל-

ה"שפת אמת" טוען:  ישראל ייגאלו ממצרים וגם יכירו וידעו: כי ה' גאל אותם והגאולה עצמה תגביר ותעמיק בהם את ההכרה והאמונה בה'- כי זוהי תכלית הגאולות והישועות - להכיר ולדעת מיהו הגואל והמושיע האמתי.

"הנתיבות שלום" מסביר את אופן ההנהגה האלוקית. ומביא את דוגמת "סולם יעקב" המוצב ארצה וראשו בשמים  -  יש  הנהגה על פי סולם שנקבע לאדם כבר בראש השנה - על פי מעשיו ,אך יש הנהגה אלוקית בראש הסולם שה' בכבודו ובעצמו  פועל ,לא על ידי שליחים ומזלות ,אלא היא למעלה מן הזמן ויש והיא מתגלה בצורה ניסית לעין - כאותו מלך הלובש בגדי מלוכה ,אבל לפתע רואה שבנו  נפל לתוך בור שופכין -  אז מתבטלים כל  חוקי כבוד המלוכה והמלך קופץ בעצמו לתוך הבור ומציל את בנו משם . כך הייתה גם גאולת מצרים,

אלוקים נקט בהנהגה העילאית , שדד מערכות טבע  והוציא את בניו מ- מ"ט שערי טומאה במצרים.

לסיכום לאור האמור לעיל- ניתן להסיק- כי  יש וה' פועל במידת הדין ויש שהוא פועל במידת הרחמים - אל האבות פנה באספקלריא שאינה מאירה ואל משה פנה באספקלריה מאירה, יש  בידו הנהגה  טבעית – אך יש גם הנהגה  נסית. יפים דברי שלמה המלך בשיר השירים:

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת"  [שיר השירים ב', ח']