"וצום העשירי" (זכריה ח,יט), '"וצום העשירי" – של טבת' (רש"י). צום עשרה בטבת נקבע ע"פ התאריך בו החל המצור על ירושלים בבית ראשון: "ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב" (מלכים ב כה,א). מה המיוחד ביום זה שלכן החל בו המצור? נראה שזה ביום עשירי ובחודש עשירי, כך שמודגש בו עניין של עשר. עשר מסמל שלמות, אולי לכן משמים עשו דווקא ביום זה שמרמז לשלמות, לומר שעד עכשיו היו בשלמות מצד מלכותם, אבל מעכשיו זה הולך ומדרדר עד החורבן, ולכן יש להם לשוב בתשובה כדי לחזור לשלמות שהייתה, שלזה גם נקבע הצום בהמשך. אולי אפשר גם שזה בא לרמז ע"פ הזמן שבו החלה ההתנגשות בין המלכויות – שהחל המצור, שזה קשור לשלמות, שכך או שישראל ינצחו בסוף (אם יהיו צדיקים או ישובו בתשובה) או הגויים. אם אנו ננצח אז ודאי שזה עניין של שלמות – שאנו מנצחים את אויבנו ועולים בכך לגדולה בעולם, וגם אם האויב ינצח יש כאן גילוי של שלמות, שה' לא נותן אותנו בידי אומה חלשה אלא דווקא גדולה כראוי לישראל ליפול בידם בשל מעלתנו, כמו שמובא שנאמר לאונקלוס: 'זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב (איכה א, ה) "היו צריה לראש" וגו' – כל המיצר לישראל נעשה ראש' (גיטין נו,ב). לכן מי שבא להצר לנו הוא ראש באומות, כראוי למעלת ישראל שלא ליפול אלא בידי אומה חשובה. לכן זה נרמז בעניין של עשר – מעלה שלמה, שהאויב הוא חשוב (כעין שמעלתו שלמה), ואף לנו זה מרמז על מעלתנו שהיא שלמה ולכן נופלים דווקא לפני אומה חשובה. זה נרמז בתחילת הצרות (שזהו העמדת המצור), כיון שכל המייצר נעשה ראש, ולכן כבר מההתחלה מתגלה עניין של שלמות (שלהם ושלנו). אולי גם התאריך רומז ליוה"כ שהוא בעשירי בתשרי (וכן הוא היום הקדוש ביותר, שיש בו השלמות הגדולה ביותר), שיש חומרה בי' בטבת כעין יוה"כ בעניין חשיבותו שדוחה שבת, כמו שמובא באבודרהם: 'וחילוק יש ביניהם שארבעת הצומות הם נדחין לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי ומתענין בו ביום. ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כ"ד ב') "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים, ושאר הצומות אינן חלין לעולם ביום ששי' (אבודרהם, תפילת התעניות). בנוסף, י' טבת יוצא שלושה חודשים לאחר יוה"כ (י' תשרי). ביוה"כ היה כפרה על מעשה העגל: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב), 'שניתנו בו לוחות אחרונות – שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים, ועלה למרום. נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) "ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה", וארבעים יום עמד כבראשונה. חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום, שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול, הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי הרי שמונים יום. וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה, השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום. ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי, כך שמעתי' (רש"י). בחטא העגל חטאו בכל שלושת העברות החמורות: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו), '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי", ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", אף כאן נהרג חור' (רש"י), כך שיש ג"ע וש"ד וכמובן ע"ז שזהו העגל עצמו. גם חורבן בית ראשון נעשה בשל שחטאו בשלושת העברות החמורות: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). לכן החל המצור על ירושלים בבית ראשון (שסופו חורבן הבית) שלושה חדשים אחר יוה"כ, כרמז שיוה"כ קשור לכפרה על שלושת העברות, והם חוטאים בשלושת העברות עד שנענשים, ולכן כעין רמז בשלושה חודשים כנגד שלושת העברות, שעכשיו כ"ך חטאו עד שלא ניתן להם עוד זמן שלא נענשים כעין שמכופר חטאם, אלא מתחיל העונש, שגם המצור עצמו גורם לסבל רב, ואם לא ישובו בתשובה (כמו צום ותשובה ביוה"כ) עוד יגיע בהמשך חורבן וצרות גדולות יותר. גם כעין רמז, שיוה"כ כיפר ועכשיו חוטאים מחדש, ולכן זהו שלושה חודשים – שלוש כנגד שלושת העברות, וחודשים כרמז לחדשים (חדש), ולכן כיון שחוטאים מחדש כמו שהיה בעגל, אז גורמים שייזכר מה שהיה וכופר ויתגלגל שיבוא המשך שלבי החורבן בתאריך של העגל – י"ז בתמוז, שאז נפרצה החומה שעליה הקימו עכשיו (בי' טבת) את המצור כדי לפרוץ את חומות העיר (ואח"כ יגיע השלב הבא, חורבן ממש, בחודש אב כנגד חטא המרגלים – שנענשו שלא להיכנס לארץ). גם בדומה, ביוה"כ כופר על שלושת העברות שנעשו עם העגל, יחד עם הורדת הלוחות השניים בהם עשרת הדברות, לכן עכשיו שחוטאים נרמז על עשרה (ביום ובחודש) כרמז שעכשיו העשרה לא עוזרים לכפר כמו ביוה"כ, כיון שחוטאים ולא שבים בתשובה, ולכן מתחלה הצרה להגיעה.