"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה"

(בראשית מו, ב-ד)

התורה מדגישה שהקב"ה התגלה ליעקב באישון לילה. מדוע חשוב לציין את העיתוי? הירידה היא אחת: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ", העלייה, כפולה: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". מדוע?

פסוקים אלו משמשים כמפתח לכל חידת קיומו של עם ישראל, בירידותיו ובעליותיו, בכל מהלך ההיסטוריה.

באישון לילה ובאפילה, צופה יעקב אבינו, אבי האומה, בחרדה לגורלו, ולגורלו של כל בית ישראל. עתה הגיעה שעת הגשמתו של הברית שנכרתה עם אברהם אבינו (בראשית טו, יג): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹועַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" - הגיעה שעת הגלות למצרים.

והשאלה היא נוקבת - מדוע כה נפתלת דרכו של עם ישראל? מדוע חייב הוא לרדת מצרימה כדי לעלות ממנה? מדוע צריך הוא להתייסר ייסורים כה נוראים כדי להיגאל אחר כך? מדוע שונה דרכו של עם ישראל מיתר עמי תבל? שאלות אלו מציקות ליעקב אבינו באותו לילה, ערב ירידתו מהארץ לגלות מצרים, הגלות הראשונה, שבעקבותיה באו יתר הגלויות.

התשובה היא - "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה", עם ישראל אינו עם טבעי ככל העמים. הוא עם ה'. לא רק עם ישראל יורד מצרימה, גם ה' כביכול יורד עמהם. וכשם שה' הוא מעל לטבע כך גם עמו מעל לטבע.

תהליך בנייתו של עם ישראל הוא עלייה בלתי פוסקת. בריאת העולם כולו היא תהליך דומה. העולם מתחיל בתוהו ובוהו, ומכאן מתחיל תהליך התקדמותו והתעלותו. וכעולם כולו, כן מרכז הבריאה ותכליתה - עם ישראל. תחילת יצירתו של העם - בחשכה. כך היה גם יעקב אבינו בחייו הפרטיים שהיו רצופים ייסורים, נרדף על ידי עשו ולבן, וסבל מצרת יוסף. מעשה אבות סימן לבנים, כך גם דרכו של עם ישראל לוטה בחלקה הגדול באפילה, בייסורים, בגלויות וברדיפות. ומתוך כל אלו מתחשל העם, מתחזק, צומח ועולה (ירמיהו ל, ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" - הצרה עצמה היא המדרבנת את הגאולה.

הייסורים הם המבחן לערכיותו של הדבר. אדם המוכן לסבול, לוותר על תועלת ונוחיות למען ערך נשגב, קונה את הערך הזה בקניין נפשי עמוק. הוא הקריב למענו את עצמו. הערך חשוב לו יותר מכל. רק כך מתקדש הערך בעיניו. רק כך מזדהה הוא עמו הזדהות נפשית עמוקה ומתחשל והופך להיות חלק בלתי נפרד מאותו ערך.

העלייה ממצרים היא אכן כפולה - "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", עם ישראל יצא ממצרים ברכוש רוחני גדול, פי כמה וכמה מזה שהיה לו ערב ירידתו. במצרים התגלו לו כוחותיו העל טבעיים וההשגחה האלוקית הצמודה לו בכל מקום ומקום. שם חושלה רוחו, שם התייסר למען קיומו ולמען זכותו על ארצו. משם יצא והגיע מחושל לארצו, כי ארץ ישראל אינה רק טריטוריה המאפשרת קיום והתפתחות טבעיים. ארץ ישראל היא ערך רוחני המתבטא באדמת קודש מיוחדת.

ככל שהייסורים גדולים יותר וככל שסכנת הכליה היתה רצינית יותר - המשך קיומו של עם ישראל, למרות הכל, מוכיח על השגחתו המיוחדת ועל על טבעיותו. עומדת לה כבשה זו בין שבעים זאבים הנוגשים בה ושרוצים לטרוף אותה, ובכל זאת ראה זה פלא - הכבשה ממשיכה לחיות, ואדרבה, היא מצליחה לא רק לשרוד אלא גם לפרות ולרבות, להתעצם, לפרוח ולהתפתח.

עם ישראל אינו אוסף מקרי של אנשים שהתלקטו, התלכדו והתגבשו כתוצאה מתנאים סביבתיים מיוחדים, אלא עם שעיקרו תוכן רוחני. אוצרות רוח אדירים אלו חייבים להירכש במבחן מעשי, לא בתאוריות והצהרות מילוליות בלבד. לכן יש צורך שעם ישראל יעבור ייסורים אלו ויצא מהם חי ומובטח לו שישרוד ויישאר לנצח.

הרב יעקב אריאל שליט"א, מהספר: "מאהלי תורה - לתורה ולמועדים"