"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד” (בראשית מו,כט). 'למה לא נשק יעקב ליוסף? לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע' (מדרש אגדה [בובר]). '"ויבך על צואריו עוד" - לשון הרבות בכיה, וכן (איוב לד) "כי לא על איש ישים עוד" לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע' (רש”י). '"וירא אליו" - יוסף נראה אל אביו, ויבך על צואריו עוד לשון הרביית בכיה, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף בנו ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם ב"וירא אליו", כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו? ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו, ככתוב (להלן מח יב) "ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו", והשעה הזו ראויה יותר להשתחות לו, וכן כל "עוד" בכתוב תוספת על עיקר הוא איננו כמו הרבה, לא על איש ישים עוד (איוב לד כג) שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר. והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו, ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. ודבר ידוע הוא, מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך?' וכו' (רמב"ן). 'אבל יעקב לא בכה על צוארי יוסף, אבל בכה באמת, אלא שלא נפל על צוארי יוסף כי כל כך האריך יוסף לבכות על צואריו עד שהפרידו בניהם' (רד"ק). 'ואמרו רבותינו ז״ל שהיה קורא קריאת שמע. והקשו למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה? שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין (פסחים ד.), ושעה אחת לכלם? ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע, שמא התפלל? ויש לתרץ: כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן כרבי יהודה (ברכות יג.) שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע, אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע. אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא, ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע: לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב״ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב״ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב״ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין' (גור אריה). 'נראה שלעומת מה שהראה יעקב מקודם חיבה יתרה אל יוסף, ובשביל משקל שני סלעים מילת … נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, התאפק יעקב מלהראות לו חיבה יתרה לעיני האחים' וכו' (מי מרום). '(ברייתא) העבר רצונך מפני רצון שמים שכן מצינו ליעקב שלא נשק ליוסף. (גמרא) אמאי לא נשק ליה? סבר דילמא איידי דגלה אטעיניה נשי אגב שופריה, דכתיב "וירא אליו ויפול על צואריו" איהו בעי למינשקיה ולא שבקיה, דכתיב "ויבך על צואריו עוד"' וכו' (כלה רבתי ג,יח). 'העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף' (דרך ארץ זוטא,א). (ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצ"ל זיע"א הכ"מ, ב-'מעשי אבות ב' עמ' 221-223 ו-238-239). [ע"פ רש"י יוסף נישק את יעקב. לפי הרמב"ן יעקב נישק את יוסף, לפי הרד"ק שניהם התנשקו אלא בא לומר שלא נפל על צווארו בשל שלא הפסיק יוסף לבכות על צווארו]. אולי אפשר להוסיף עוד, שיעקב בכוונה כיון לחבר את ק"ש למפגש עם יוסף, כיון שהרגיש שהיה לו חסרון באמונה בעקבות מכירת יוסף, ולכן עכשיו בא לחבר את קבלת מלכות שמים לגילויו של יוסף כתיקון לכך. שכך מצינו שיעקב ראה בעצמו חסרון: '"ויאמר ישראל רב" רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה, ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיהו מ) "נסתרה דרכי מה'”, ובטוח אני שיש לי ב"מה רב טובך”' (ב"ר צד,ג). לכן עכשיו כשנפגש עם יוסף שזה השיא בהרגשתו "מה רב טובך אשר צפנת ליראך" (תהלים לא,כ), מיד קיבל על עצמו מלכות שמים בק"ש, להביא לשלמות השמחה ודבקות בה', שמגלה שהכל היה לטוב גדול כתיקון למחשבה של “(למה תאמר יעקב ותדבר ישראל) נסתרה דרכי מה'” (ישעיהו מ,כז). אולי אפשר עוד שמצינו אמירת ק"ש אצל יעקב והשבטים: 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"; אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד' (פסחים נו,א). בדומה לזה נראה שגם עכשיו כשבנ"י יורדים למצרים להיות תחת יוסף שיפרנסם, ובהיותם במצרים הם מועדים להתדרדר לריחוק מקשר לא"י הקדושה, וממילא גם ליפול בטומאת מצרים (כמו שבאמת נעשה שהגיעו למ"ט שערי טומאה) [ראה 'מעשי אבות ב' 'סכנת השקיעה בגלות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הכ"מ], לכן עומד יעקב מול יוסף שמקבלם למצרים וקורא ק"ש, להראות את האמונה השלמה בה' וקבלת מלכותו, כלימוד לכולם שיש להזהר ביותר עכשיו שלא להתקלקל (וזה מתחיל מעצם הירידה לגלות, שבחו"ל זהו כמו ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [כתובות קי,ב]). לכן בשיא שמחתו הוא מתנתק לקרוא ק"ש, כאומר שאע"פ ששמח לפגוש את יוסף בכ"ז הוא חושש כ"ך ממה שיקרה, וזה בפרט במפגש עם יוסף, שזה מסמל את דאגתו של יוסף להיטיב להם במצרים (שזהו שבא לקראתם מרוב אהבתו אותם, וכן בכה הרבה, שמראה את קשרו וממילא גם מובן שידאג להם ביותר). אולי זה מרומז בדברי מסכת כלה שחשש שיוסף התקלקל במצרים ולכן לא נשקו ולא נתן לו לנשקו, שממילא בזה יוצא גם שראו כולם את חששותיו למה שייעשה להם במצרים. לכן בפס' זה מובא לאחר "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן" (בראשית מו,כח), 'ד"א: "ואת יהודה שלח לפניו", ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא. חד אמר: להתקין לו בית דירה. וחד אמר: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו' (ב"ר צה,ג), ששלחו להקים ישיבה שילמדו שם תורה והוראה למעשה, כדי שישארו מחוברים לתורה ורצון ה' ולא יתקלקלו במצרים; ולכן בזה גם שלחו להתקין בית דירה, שתהיה דירה של ישראל ולא של מצרים, להדגיש שהם אינם כמצרים, שאין כאן מקומם וגם אמונתם אינה כשל המצרים (ולכן שלח את יהודה שהוא קשור למלכות להקים בית דירה, ומקום מלכות ישראל זה בא”י, ולכן זה מדגיש לכולם מהו ביתם האמיתי). אולי אפשר עוד שעכשיו יוסף מלך על מצרים, ויש לו השפעה לכל העולם (שבאים לקנות מזון במצרים), לכן מדגיש יעקב בק"ש את מלכות שמים, לרמז ליוסף שהכי חשוב זה תיקון עולם במלכות ה', שכך גם עלייתו למלכות צריכה לבא לידי ביטוי בהשפעה למלכות ה' בעולם. לכן על אף שהתרגש ביותר לפגוש את יוסף שכ"ך אהב והיה מתגעגע ואבל עליו כ"ך הרבה שנים, בכ"ז עכשיו הוא החזיק עצמו וקרא ק"ש, להראות ליוסף כמה צריך להתחזק (כמו שעצר עצמו מהתרגשותו) ולהשפיע להבאת תיקון עולם במלכות ה', להביא לקבלת מלכות שמים בעולם (שזהו ק”ש). (זה מתחדד במיוחד בכך שיעקב ראה את יוסף לבוש בבגדי מלכות מצרים, כמו אומר הרמב"ן, לכן במיוחד יש צורך לחדד לו שלא יחשוב לרגע שהוא מייצג את מלכות מצרים, אלא עליו לבטא את מלכות ה'). אולי זה מרומז בדברי מסכת דרך ארץ שזה קשור ל'העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים', שיש להתחזק ולקיים בעצמו ואף להשפיע לחברו לתקן עולם במלכות ה', לגלות את רצון ה' בעולם; שכך גם רמז ליוסף שיש עליו החובה להשפיע גילוי רצון ה' בכל העולם מכסא מלכותו. (אולי לכן פס' קודם נאמר על יהודה שנשלח ע"י יעקב לפעול, שזה מרמז גם על יוסף שעליו להתנהג במלכותו כמו יהודה שהוא מלכות של ישראל שהיא מייצגת את מלכות ה' בעולם ["וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו". דה”י א כט,כג]. אולי זה רמוז בדברי חז”ל: '"ואת יהודה שלח" – ולמה שלח את יהודה, ולא ראובן ולא שמעון ולא לאחרים? אמר יעקב: יהודה מלך, ויוסף מלך, לא אשלח אל פני מלכים אלא מלך' [מדרש אגדה (בובר) בראשית מו,כח], שמעבר לפשט המדרש שזה קטע של נימוסי מלכות, יש בזה גם עומק ששלח לו מלך כדי לרמז לו שהוא צריך להיות מלך כמו יהודה המלך).