'ת"ר: מצות חנוכה: נר איש וביתו. והמהדרין: נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין: ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין; וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת כא,ב). 'נר איש וביתו – נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד. והמהדרין – אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית. כנגד ימים הנכנסים – העתידים לבא. ימים היוצאין – שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין. פרי החג – מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס. מעלין בקדש ואין מורידין – מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.)' (רש"י). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' כסלו, 'מוסיף והולך') שמביא מהרב זוין זצ"ל שהמחלוקת ע"פ הימים שנכנסים או יוצאים זה כשיטתם האם הולכים ע"פ הבכח או בפועל. ואת המחלוקת ע"פ פרי החג או שמעלים בקודש, מסביר ע"פ חידושי הרי"ם שזה כנגד האם להתמקד בכילוי הטומאה (נר ששורף) או ריבוי הקדושה (אור מהמאיר) [מעין זה גם מובא בשם היהודי הקדוש]. אולי אפשר להוסיף ולומר שזה קשור לעניינו של חנוכה, שהשם חנוכה הוא ע"ש חינוך לעתיד לבא, כמובא בבני יששכר (כמו שמביא מרן הגר"ח דרוקמן שליט"א ['לזמן הזה' כסלו, 'שלימות חנוכה'] שלוש דעות ע”ש מה נקרא חנוכה), לכן בהדלקת החנוכיה ראו קשר לתיקון העולם לעתיד; אולי לכן בנר חנוכה עשו שלוש דרגות של מצווה (מצוה, מהדרין, מהדרין מן המהדרין) דבר שלא קיים בשאר מצוות כדי לרמז על קדושה שלישית, לרמז שחנוכה יש בו גילוי כלעתיד לבא – של מקדש השלישי. חנוכה היא מצוה חביבה ולכן כולם עושים כיום כמהדרין מן המהדרין (ואף בשו"ע הביא רק זאת [שו”ע או”ח תרעא,ב], כך שכבר מדורות קודמים התרגלו בכך), כך שאולי גם מראש תכננו כך חז"ל שיתגלה במיוחד דבר זה של גילוי בעיקר דרגה שלישית כרומז לעתיד. בכ"א בדרגה השלישית של מהדרין מן המהדרין רמזו מיוחד לעתיד לבא, ולכן חלקו ב"ה וב"ש איך לציין זאת. ב"ש (שהם יותר עמקנים בדעתם וכעין רואים ממש כבר עכשיו גילוי שלעתיד, וכן רואים לציין ע”פ עומק העניין) ראו לציין זאת ע"פ הימים 'העתידים לבא' ('ימים הנכנסים') כגילוי שמכוון אל העתיד, לעומתם ב"ה (שהם יותר עממים ומחוברים לכלל בנ"י, ולכן מציינים בדברים ברורים ופשוטים [שקשה לראות בפשטות איך החנוכה מקשר אותנו חזק ממש לגאולה]) ראו לציין זאת ע"פ הימים היוצאים, שכל הזמן מתקדמים לעבר הגאולה, והחנוכה נותן כח לדחוף אותנו אל עבר הגאולה. זהו גם הטעם השני של כנגד פרי החג או מעלים בקודש, שסוכות הוא קשור לגילוי שכינה שבסוכה, וכן חג סוכות מרמז על לעתיד לבא (ולכן בבית שני ציינו במיוחד את סוכות [ראה ב'מועדי ישראל' עמ' 104-108, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), לכן ב"ש דימו לגילוי של סוכות, ולכן קבעו ע"פ דימוי לפרי החג שהוא הדבר המיוחד בסוכות (אולי זהו כמו שהפרים מתמעטים כרמז לביטול כח הטומאה שזה יהיה בעיקר לעתיד שהטומאה תעקר, שאז יתמעט ולכן כנגדו מתמעט עד שנשאר בסוף 7 פרים כרמז שכל העולם יכיר במלכות ה' שברא את העולם בשבוע הבריאה), וכן פרי החג כנגד שבעים אומות (סוכה נה,ב) שגילוי קדושה (שזהו קרבנות שהם קדושה) בשבעים אומות יהיה לעתיד לבא שאז יאמינו בה', ולכן זה רומז לעתיד. לעומת זאת ב"ה סוברים שבכ"ז יש לנו לציין את העליה בקדושה עד שנגיע לעתיד לבא, כמו תמיד שמעלים בקודש, שאע"פ שזה מגלה ומקשר לעתיד, בכ"ז לנו יש לציין את הדרך לשם שאנו עוברים, שלא ישר יכולים להזדהות עם גילוי שלם לעתיד, ולכן הגילוי הוא כמו אצלנו שמעלים בקודש, וגם בזה יש גילוי כרמז לעתיד שמעלים עד שנגיע לשלמות לעתיד. אולי לכן מובא גם על שני הזקנים בצידן, שלכאורה זה לא מוסיף כלום? אלא שיש בכך רמז שאת זה אמר ר"י שהוא היה בתחילת אמוראי א"י, אז מדוע חלקו בכך ריב"א וריב"ז שהיו בדור החמישי? אלא שזה בא לומר שזה לא חולק אלא מוסיף, ששתי הדעות קשורות זו בזו, ששתיהן אותו עקרון של כנגד גילוי הגאולה שלעתיד. לכן ר"י מביא שחלקו על מה לדמות, וקודם לכן הביאו גם כנגד הימים הנכנסים או יוצאים כבירור יותר פשוט למחלוקת שבו מבורר יותר דעתם, אלא שאותם שני זקנים הביאו תוספת של דימוי הלכתי ולא רק גילוי עקרוני (שכנגד הימים), כדי לחזק את היסודות ההלכתיים. אולי גם זה קשור לראיית ב"ש לציין את הכח (שזהו העומק הנסתר שקיים בקודש) וב"ה את הבפועל (הצד שמתגלה אצלנו), שכך בכח (בקדושה בעומק) יש בחנוכה קישור שלנו לעתיד, ולכן ב"ש מציינים כלעתיד, אולם בפועל במעשינו זה מתגלה שמתעלים עוד ועוד, וזהו שיטת ב"ה. אולי לכן חנוכה נקרא גם ע"ש חנוכת המזבח, כרמז שלעתיד יבנה המקדש שוב (מקדש שלישי [שמראש ידעו שיהיה מקדש שלישי שירד משמים]), וכן כרמז של חיבור שמים וארץ (שזהו המזבח שבו מקריבים קרבנות שמעלים לשמים ומחברים שמים וארץ) שזה יהיה בשלמות לעתיד כששם ה' יתגלה בעולם בשלמות. כך גם המנורה (שכנגדה מדליקים חנוכיה) מרמזת על החכמה (אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום' [ב"ב כה,ב]) ועל הקשר לשכינה ('דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו" מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' [מגילה כא,ב]) שריבוי החכמה הקשורה לה' בעולם יהיה לעתיד "כי מלאה הארץ דעה את ה'” (ישעיהו יא,ט). זהו גם שחנוכה כנגד חנו בכ"ה מהמלחמה, כרמז לעתיד שננצח את אויבנו, ויהיה בזה קידוש השם גדול (כמו שאמרים בעל הניסים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך') כמו ששם ה' יתגדל לעתיד לבא, וכן לעתיד לבא נלחם ונכלה את עמלק שהוא שורש הטומאה בעולם (מעין כילוי יוון מבחינתנו [שכבר לא שלטו עלינו. 'אבל במלכות של יון שכילה אותה הקדוש ברוך הוא' (פסיקתא רבתי,ב)] שגזרו גזרות נגד התורה בשל טומאתם), שכל אלו רומזים על חנוכה כגילוי לעתיד לבא.