התורה היא היסוד לכל הנברא בעולם: 'כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב”ר א,א). העולם נברא ע"פ התורה כיון שהעולם נברא כדי שיתגלה בו רצון ה', ולכן התורה שהיא רצון ה' היא הבסיס לבריאת העולם שיהיה תואם לגילוי רצון ה'. אפשר שבעקבות כך גם כל מה שמתגלגל בעולם קשור לתורה, מעין הנאמר 'יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' (תענית ט,א), שבפשט זה מטעם ששורש הנ"ך הוא התורה ולכן מה שמפיע בנ"ך יש לו יסוד בתורה (ולא רמזה – משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים, ובכולן יש סמך למצוא מן התורה' [רש”י]). אולם אפשר שבעומק זה כולל גם מה שמסופר בנ"ך, לא רק עקרונות חכמה וכדו' שמופיעים בנ”ך, אלא גם למקרים שקרו אפשר למצוא רמז בתורה, וכך גם לכל המציאות שמתגלגלת בעולם יש רמזים בתורה, שהתורה היא רצון ה' ולכן יש בה גם גילוי למתגלגל בעולם ע”פ רצון ה'. לכן מובן: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ". אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמינן מירא דכיא' (חולין קלט,ב), שזהו המקרים שקרו בעולם. אם כך אז אולי אפשר למצוא רמז דימוי לחנוכה במלחמת מדיין בתורה. משה היה המנהיג בזמן מלחמת מדיין ונאמר לו שמותו קשור במלחמה: “נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך" (במדבר לא,ב. 'מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין'. ספרי). כך גם אצל החשמונאים מי שהיה מנהיג היה משבט לוי (החשמונאים) וארבעת בני חשמונאי מתו במלחמה. (בנוסף, משה היה נחשב כמלך [שמו”ר ב,ו], וכך גם מלכות חשמונאי היו מלכים, ובתחילה בדורות הראשונים לא המליכו עצמם ממש, ולכן זהו כעין משה שהיה כעין מלך. נכד משה לא הלך בדרך אבותיו אלא עבד ע”ז [שופטים יח,ל; רש”י], כמו שבהמשך מלכות החשמונאים הם נעשו לצדוקים). מלחמת מדיין באה בעקבות חטא בנות מואב שהחטיאו את בנ"י בזנות וע”ז ("וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן" וגו' [במדבר כה,א-ב]), גם היוונים החטיאו את בנ"י בע"ז וזנות (שהכריחו לעבוד ע"ז, וכמו שמסופר על תחילת המרד שנעשה בעקבות שניסו להכריח את מתתיהו להקריב לע"ז [מקבים א,א-ב], וכן היה קשר למרד עם מעשה יהודית – ובכלל היוונים גזרו גזרות של זנות ['שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס' [רש"י; שבת כג,א]). בחטא בנות מואב מי שבלט במיוחד כמנהיג היה פנחס שפגע בזמרי ובכזבי, שהוא היה בהמשך כהן משוח מלחמה וכה"ג ('מנין שהוא [הכוונה לכהן משוח מלחמה] מתמנה כ"ג? שנאמר (דברי הימים א ט) "פינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו"' [יר' מגילה א,י]), כך גם מתתיהו מרים המרד היה כה"ג וגם כעין כהן משוח מלחמה שמחזק את העם לקראת המלחמה (שמתתיהו החל את המרד ועודדו). החשמונאים נלחמו ושחררו את הארץ, גם פנחס היה קשור לכיבוש הארץ, שהוא היה אחד משני המרגלים שנשלחו לרגל בימי יהושע לקראת כיבוש הארץ (יהושע ב. במדבר רבה טז,א). בנות מואב החטיאו את ישראל כדי להפילם ובכך שלא יכנסו לארץ (בעצת בלעם), כך שבנקמה קשור כעין ההיפך מזה – להיכנס לארץ, וכך אצל החשמונאים הם שחררו את הארץ. בלעם ניסה להחליף את בנ"י: 'אמר בלעם לפני הקב״ה: והלא ישראל לא ערכו לך אלא מזבח אחד, ואני ערכתי לך שבעה מזבחות, והלא טוב לך שתניח את ישראל ותהיה עמנו' וכו' (מדרש אגדה [בובר]; במדבר כג,ד), שזהו לבטל את ייחוד בנ"י, וכך אצל החשמונאים היוונים ניסו לבטל את מעלת ישראל ע"י שנהיה ככל העמים. (בבמדבר רבה נאמר בפי בלעם: 'לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת?' [כ,יח] שזהו כעין במקום שישראל יהיו אומה מיוחדת יהיה את כלל האומות, שזה כעין שיוונים רצו שיהיו ישראל כמו שאר האומות ולא כאומה מיוחדת לעצמה). במלחמת מדיין נאמר: “אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" (במדבר לא,ד), ולדעת ר"ע בא לרבות שבט לוי: 'ר' עקיבא אומר: אלף למטה אלף למטה - י"ב אלף. מה ת"ל "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא”? להביא את שבטו של לוי' (ספרי). שמודגש שבט לוי (כי היה מקום לחשוב שאינו צריך לצאת למלחמה הזו) וכך גם במלחמת החשמונאים מי שהיה מודגש במיוחד אלו החשמונאים הכהנים שהיו ראשי המרד. במלחמת מדיין נאמר: "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר לא,ה), שזה נעשה באלפים, אבל אצל בני חשמונאי שהיו מעטים יש התגלות קטנה שאינה באלפים, ולכן זה מתגלה ב-12: 'ד"א: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"' (רש"י; דברים לג,יא) [גם י”ב אלף לוחמים זה מעט, שיצאו להילחם מול רבים, כעין בחשמונאים שנילחמו וניצחו מועטים את הרבים). במלחמת מדיין היה צריך לכפר על הראיה שראו והרהרו: '(במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל". אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: "לא נפקד ממנו איש". אמר להן: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד "ונקרב את קרבן ה'”. תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה' (שבת סד,א-ב). יוצא שבקרבן שנתנו כופר להם על שזנו בעיניהם, אולי גם כשהיוונים גזרו גזרות של בינו לבינה (תבעל להגמון תחילה, לא לטבול לנידה), המלחמה בהם היתה ההיפך מכך, לשמור על טהרת ישראל, כעין במלחמת מדיין שלא חטאו בזנות, ואף דקדקו לכפר על ראיתם. לכן זה בא לידי גילוי בנס פך השמן, שהשמן צף כמו שבנ"י לא מתערבים באומות (שלא כתבעל להגמון תחילה), והשמן היה טהור כמו טהרתם של ישראל (מזנות ושמירת נידה), והמנורה מאירה שזהו כרמז לשמירה מאיסור ביאה, כמו שמשאירים נר כדי שלא לידי תשמיש ביוה"כ (רמ"א; שו"ע או"ח תרי,א). אור המנורה מאיר בקדושה, כרמז לראיה קדושה (שצריך אור כדי לראות), שזהו כעין שמירת העינים, שזהו ענייני בינו לבינה לא רק במעשה אלא אפילו בהרהור, שצריך לשמור את עיניו, כמו שנעשה במלחמת מדיין, וכך כעין במלחמת החשמונאים שבאו להחזיר את טהרתם של ישראל כראוי, בכל דיני בינו לבינה, שנס המנורה מרמזת לזה.

לרפואת מרן הגאון הגדול הרב חיים דרוקמן שליט"א