לחידוש זה נוספו הערות המופיעות לאחר החידוש
 

למה צריך לעשות השתדלות אם הכל גם ככה נקבע משמים?

 ואם כבר עושים, אז כמה השתדלות אמורים לעשות?

ידוע משלו של ה'חפץ חיים' כי ההשתדלות הינה דומה להתנהגותו של נוסע הנמצא ברכבת, ומנסה בכוחו הדל להאיץ את מהירות הרכבת על ידו דחיפתו את הקרון מפנים. למעשה, השתדלות זה כמו לדחוף את קיר הקרון של רכבת נוסעת. אולי נדמה לאדם שהוא באמת משפיע על מהירותה של הרכבת אבל אין זו אלא אשליה בלבד.

האדם אכן מחויב בביצוע השתדלות, ואחת מן הסיבות לכך היא שהקב"ה לא רוצה להנהיג אותנו בהנהגה ניסית, אלא בדרך הטבע. רק על ידי הנהגה טבעית, שבה האלוקיות בבריאה היא נסתרת ניתנת לאדם בחירה חופשית של גילוי האלוקות. כפי שנאמר 'עולם מלשון העלם', כלומר זה לא יהיה עולם של מבחני אמונה ובחירה של נאמנות לה' אם הכל ברור וגלוי. ההשתדלות הינה מסך שנועד לכסות את השפע שה' מוריד עלינו, אך אינה פועלת במציאות כלום.

סיבה נוספת לכך שהקב"ה מצווה אותנו לחיות בדרך הטבע היא כדי לבחון אותנו האם למרות הפעולות שאנו עושים אנו מאמינים שהכול מגיע בלבד ממנו, ולא מהשדכניות או מהרופאים או מההשקעה שלנו בעבודה או מהחבר שעזר עם פרוטקציות, אלא שהכול זה סך הכל שליחים, צינורות שמעבירים את השפע שהקב"ה מעניק. ישנן סיבות נוספות לכך שה' רוצה להנהיג אותנו בדרך של טבע, אבל בשורה התחתונה ה' רוצה שנעשה השתדלות. ישנם אומנם צדיקים ובעלי דרגה רוחנית גבוהה, שהגיעו לדרגת ביטחון מושלמת וגבוהה ביותר שאינם זקוקים לביצוע השתדלות, וזאת משום שעבורם טבע ונס זה הינו הך.

אז כמה השתדלות אנשים רגילים כמונו צריכים לעשות? מצודת דוד מפרש על הפסוק "יהי חסדך עלינו כאשר יחלנו לך" (תהילים, לג, כב): "כאשר - כפי התקווה כן יהיה החסד". כלומר שהנהגת החסד של הקב"ה עם האדם תלויה ברמת הייחול והתקווה שתולים בה'. ולכן, רמת ההשתדלות תלויה ברמת הביטחון שיש לאדם בבורא עולם. ככל שאדם בוטח יותר בה', כך הוא יזכה יותר לסיוע משמים ויזדקק פחות לפעולות מעשיות של השתדלות.

ישנם כאלה שרמת האמונה והביטחון שלהם בה' היא נמוכה, והם לא מאמינים שיקבלו דבר מסוים לו הם זקוקים כל עוד הם לא מתאמצים להשיגו. ולכן אם יינתן להם משמים אותו הדבר בו הם חפצים ללא מאמץ גדול מצידם, הרי שהדבר ייחשב בעיניהם כנס, ומשום שאין הקב"ה רוצה להנהיג בדרך נס – לא יינתן להם הדבר לו הם זקוקים אילולא אותו מאמץ גדול מצידם. ולכן מוטל על אותו אדם לעשות פעולת השתדלות על מנת שלא יחשב בעיניהם הדבר כנס. על כן, אדם בעל ביטחון נמוך יצטרך לעשות השתדלות גדולה יותר מאשר אדם בעל אמונה ובטחון גבוהים.

לדוגמא, אם אדם בוטח שה' ישלח לו פרנסה שתספיק לכל צרכיו דרך 6 שעות עבודה ביום, אז אין הוא צריך להרבות מעבר לכך בשעות עבודה, ויבטח שאותה השתדלות שהוא עושה היא הצינור דרכו יעביר לו הקב"ה את כל צרכיו. ואילו אדם אחר המאמין בליבו שבמציאות של היום לא ניתן לסיים את החודש ללא השקעה של 9 שעות עבודה ביום בתוספת שעות נוספות לסירוגין, יהיה חייב להשקיע זמן זה בעבודתו, ולעשות השתדלות גדולה זו. וזאת משום שהקב"ה מנהיג אותו בהתאם לרמת הביטחון של האדם בו. כלומר, משום שאותו אדם לא מאמין שה' יזמן לו די צורכו אלא דרך יום עבודה ארוך, כך הקב"ה בהתאם מנהיג אותו.

וככל שהאדם יתחזק ברמת בטחונו בה', יוכל למעט בהשתדלות, כי לאמיתו של דבר הבורא לא צריך את ההשתדלות שלנו כדי להעניק לנו את חפצנו, אלא שתלה הדבר בגודל אמונתנו בו.

רבנו בחיי כותב בספרו 'חובת הלבבות' על מי שכלל לא מאמין בקב"ה "מי שבוטח בזולת ה', מסיר האלוקים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו". אדם שלא מאמין כלל בה', הקב"ה לא משגיח עליו ומפקיר אותו להנהגת הטבע. לדוגמא, אם הוא ילך לרופא מוצלח – יש סיכוי טוב יותר שהטיפול יצליח, ואם ילך לרופא רע – הטיפול לא יצליח. כלומר אין הוא זוכה לסיוע משמים, והכול מנוהל עמו על פי הטבע והסטטיסטיקות.

ובאופן כללי, רבי אברהם בן הרמב"ם מבאר בספרו 'המספיק לעובדי השם' (פרק הביטחון) על מידת ההשתדלות הראויה, כי האדם הרגיל לא צריך להיות להוט מדי אחר מאמץ ההשתדלות, ולהקדיש לכך את כל מעיינותיו. כלומר לא צריך להפריז ולהגזים, אלא לעשות את מה שסביר.

חשוב לדעת: כי האמור כאן הוא רק בעניינים גשמיים, אבל ברוחניות על האדם להתאמץ ככל יכולתו, ומשם ה' יעזור בעדו. כלומר, אדם שרוצה להתחזק, לא יאמר לעצמו "אני אעשה השתדלות מועטה של לימוד של שעה בשבוע, ואבטח בה' שיעזור לי להגיע לשמירת מצוות מלאה". בהתקדמות רוחנית על האדם להתאמץ ולעמול ככל יכולתו. כמו כן על האדם לבקש שיסייעו לו משמיים ככל שיחפוץ.