'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר אלו התחתוניות. עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? אמר ליה: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז" בבבל כתיב! אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא. אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר "רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו". רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר "כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכתיב "וכסיל יפרוש אולת". רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר "ובעל חימה רב פשע"' (נדרים כב,א-ב). הגמ' מביאה כאן כמה דרשות על רעת הכעס כיון שקודם אמרו: 'דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו נקרא רשע. אמר רבי אבהו: מאי קרא? "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא "כי תחדל לנדור", וכתיב התם "שם רשעים חדלו רוגז". אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא: כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה'. לכן עכשיו התמקדו במה שהובא מקור לכך שהנודר הוא רשע (וכמו שמובא במשנה שנודר הוא רשע, שגם את זה משמע שלמדו בגמ' שמקור לימודם כמו רבי אבהו), שזה מהנאמר ג"ש בנדר ל"שם רשעים חדלו רוגז", שנאמר בזה עניין של רוגז שהוא רשע, ולכן מביאים עוד לימודים על רעת הכעס (גם בפשטות מי שכועס אז הוא נודר מתוך כעסו, ולכן למדו ג”ש לנודר). הלימוד הראשון הוא שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, שהכועס דינו לגיהנום, שכיון שהוא רשע אז דינו גיהנום, כמו שהפס' שממנו למדו הוא "וגם רשע ליום רעה", כך שמדבר על הרשע כמו שקודם נאמר שהנודר נקרא רשע. בנוסף, הלימוד שממנו למדו ג"ש שהנודר הוא רשע זה "שם רשעים חדלו רגז" (איוב ג,יז), שאומר: '"חדלו רוגז" – נמנעים מרוגזם שהיו נוהגים ורגילים להרגיז בארץ' (רש"י), שמדבר על הזמן שהרשעים מתים, כך שמזכיר את הגיהנום שהוא לרשעים אחר מיתתם, כך שמזכיר קצת שמי שכועס קשור לגיהנום, שכך גם הנודר (שגם זה נובע מכעס). ממשיכה הגמ' ואומרת שלכועס נגרם תחתוניות (טחורים), בפשטות בא לומר שגם נעשה לו נזק פיזי בעוה”ז (ולא רק רוחני). יותר מזה, נראה שזה גם מובא כדי לומר שמיני גיהנום שולטים בו אף בעוה"ז, שהכעס הוא כאש בוערת ומקורה באש של רשעות שכנגדה נידונים באש הגיהנום, לכן בכעסו מתקשר לנזק של מיני גיהנום, וכדוגמה למיני גיהנום ששולטים בו זהו שמביא על עצמו נזקים, ובגיהנום נידונים באש, וכך אצלו נעשה לו שורף, וזה בשל שבכעס ריחק עצמו מהרוחניות, שהעמיק בארציות הקשה, ולכן כנגד זה נעשה לו נזק של תחתוניות כרמז לארץ שהיא למטה (שלכן הרוחני בא לידי ביטוי בנזק פיזי, שהאדם גורם לעצמו פיזית מהכעס להתאמץ וכדו' עד שמגיע לטחורים). כיון שהובא הפס' "ונתן ה' לך שם לב רגז" אז מביאים את הסיפור על עולא ופליאתו של ר"י, שמדוייק "שם" דווקא בחו"ל. אולם גם בזה יש עומק, שדווקא בחו"ל מחוברים לכעס גדול, כיון ששם רחוקים מהשכינה השורה בארץ, ולכן זה מביא לידי כעס, שהשכינה והכעס הם הפכים (שהרי הכעס קשור לחטא בעולם שזה ריחוק מגילוי שם ה' בעולם). לכן מיד מביאה הגמ': 'כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו' וכו', שזה עוד רעה מהכעס, אבל גם מסביר מה ההבדל בין הארץ וחו"ל כדיוק ר"י, שזה בשל הקשר לשכינה. בעקבות זה מביאה הגמ' גם שמשכח תלמודו ומוכח שהוא עמוק בחטאים (שחטאיו מרובים מזכויותיו), שזהו תורה ומצוות, שכיון שרחוק מהשכינה אז גם ממילא רחוק מתורה ומצוות הקשורים לשכינה. אולם נראה שיש כאן גם עומק של דרישת הפס', שהפס' שהביאו לעניין תחתוניות הוא: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש", ולכן גם דרשו את הפס' כרומז על מה שמובא אח"כ: “שם” מלמד שהכעס נמצא דווקא בחו”ל. “לב רגז" רומז שמתרחק מהשכינה, שהלב רומז: 'ד"א, "בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום' (ספרי דברים ו,ה), שבכל לבך תאהב ותתחבר לה', שלא יהיה הפרדה בינך לה', שלעומת זאת הכועס חלוק על המקום ואינו חשוב כנגדו. “וכליון עינים" מרמז על שמשכח תלמודו שהחכמים נקראים עינים – עיני העדה (במדבר טו,כד). ”ודאבון נפש" מרמז שעוונותיו מרובים מזכויותיו, שזהו שהנפש שלו חוטאת (“ונפש כי תחטא" [ויקרא ה,א]. ועוד רבים).