"ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד,כב). 'בקע – רמז לשקלי ישראל "בקע לגולגולת” (שמות לח,כו). שני צמידים – רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת דברות שבהן' (רש"י). בב"ר מובא: '"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח" וגו׳ – רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף: אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע. "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ" – כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. "עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" – כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' (ב"ר ס,ו). רש"י חיבר בין זה למדרש אגדה שם נאמר: ' … דבר אחר: "בקע משקלו" – כנגד בקע לגלגלת. "ושני צמידים על ידיה" – כנגד שני לוחות אבנים' (מדרש אגדה, בובר). מכאן נראה שכל מעשי אליעזר מכוונים כנגד ישראל והתורה, שהלך בשליחות (וכך גם פעל) להקים את עם ישראל יחד עם קשר לתורה המתאימה לישראל, ולכן את המתנות כיוון כנגד בנ"י (=מחצית השקל) והתורה (=הלוחות והדברות) [ובפרט שבמדרש אגדה מובא בדעה הראשונה שזהו נתינה לקידושין: 'נזם זהב – הוא היה קידושין. ושני צמידים על ידיה – שהם מאתים וחמשים, המאתים כנגד כתובת בתולות, והחמשים תוספת', כך שממש חיבר בין מעשה הקידושין ורמז גילוי לבנ"י ותורה]. לכן פותחת התורה את סיפור שידוך יצחק ברמז שאברהם ואליעזר קשורים לתורה: "ואברהם זקן בא בימים … ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו" וגו' (כד, א-ב). 'אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים" … אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" אר"א: שמושל בתורת רבו' (יומא כח,ב). לומר שיסוד השידוך כאן קשור לתורה, ולכן שלח דווקא את אליעזר שהוא המושל בתורת אברהם להביא שידוך ליצחק, ששלחו להקים את בנ"י בחיבור עם תורה. אולי לכן אליעזר ניסה את רבקה בהשקית מים כרמז לתורה שנמשלה למים (' … דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" [ב"ק פב,א]). אליעזר בדק את רבקה ע"י מידת החסד (שתשקה אותו וגמליו), שבזה מוכח שהיא קשורה לבית אברהם שעושה חסדים, וכן ראויה להקמת בנ"י, שבנ"י והתורה קשורים לחסד: בנ"י קשורים לחסד, שזהו סימננו הגדול (ובו מוכח מי ראוי להיות קשור לבנ”י): 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים … כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). התורה קשורה לחסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים' וכו' (סוטה יד,א), שמראה שכולה קשורה בחסד; וכן ' … והתורה כולה חסד, שנ' (משלי לא,כו) "ותורת חסד על לשונה"' (לקח טוב, סוף מגילת רות). לכן הבדיקה בחסד זהו בדיקה לשייכות להקמת בנ"י ולתורה. (אולי מה שנאמר "ותורת חסד על לשונה" [משלי לא,כו], שיש אשה שהחסד על לשונה, רומז לרבקה שאמרה שתעשה עמו חסד, והפס' הזה מרמז על התורה וחסד [שדרשו מכאן על התורה שכולה חסד; וכן דרשו מכאן שיש תורה שאינה חסד (סוכה מט,ב)], ממילא יצא לדברנו שיש חיבור של רבקה וגילוי תורה, שהוכיחה עצמה שראויה לתורה ע"י החסד שעשתה). אליעזר הלך עם עשרה גמלים (“ויקח העבד עשרה גמלים" [כד,י]), כרמז שכל הליכתו קשורה לגילוי תורה (עשרת הדברות). אליעזר נותן לרבקה נזם זהב וצמידי זהב, שבזהב בא לרמז ל"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (משלי קיט,עב). הבקע זהב של הנזם רומז למחצית השקל, שממנו מביאים קרבנות ציבור שרמז בזה שהעניין בשידוך כאן הוא הקמת בנ"י עם תורה שיעודו זהו תיקון העולם, לקרב את העולם לה'. בנוסף, המקדש הוא המשך המשכן שהוא המשך למתן תורה בהר סיני (שהשכינה עברה משם למשכן), כך שגם בזה יש רמז לקשר לתורה, אולי לכן בב"ר למדו על הנזם: 'אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע', כרמז ללוחות שהיו עשויות מאבן יקרה מאוד (שהלוחות היו עושות מ'סנפירינון' [תנחומא "כי תשא" סימן כט]). אולי זהו גם עומק הדרשה של המדרש אגדה (ורש"י) שהבקע זהב של הנזם רומז למחצית השקל, שעומק עניינה של מחצית השקל זהו אחדות בנ"י (שלכן כל אחד נותן דווקא חצי), שזהו רמז לקבלת התורה, כמו שבנ"י היו באחדות בחניית סיני ולכן אז היה ראוי לקבל את התורה: 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). אולי זה נרמז בנזם ששמים אותו על האף, כרמז שאף פרושו גם כעס (חרון אף=כעס), כרמז שהיו בשלום בחנייתם בסיני ולא רבו והיו בפירוד, ולכן אז קיבלו את התורה (וכן בכלל באחדות, כרמוז במחצית השקל, נגרם שאין כעס על האחר, ולכן נזם של אף רומז לאחדות של מחצית השקל). אולי גם עניין האחדות (שמתגלה במחצית השקל) רומז למשה שהוא הביא את התורה, ומשה שקול ככל בנ"י ('משה ששקול כנגד שישים רבוא של ישראל' [שהש”ר א טו]), לכן זהו ככל בנ”י יחד ע”י האחדות; אולי אפשר לדרוש "משקלו" – המשקל של משה שהוא כנגד כל בנ"י; וזהו "בקע" כרמז שמשה בקע את ים סוף: "ויט משה את ידו על הים … ויבקעו המים" (שמות יד,כא) [ושם גם ניצלו בזכות התורה שעתידים לקבל (מכילתא שמות יד,כט), כך שרומז קשר לתורה]. בקבלת התורה העולם קיבל את כח חיותו, שמבריאת העולם עד אז היה בספק: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א), שבבריאה ניתן תנאי ועכשיו בקבלת התורה נעשה התנאי, ועכשיו העולם קיבל את תוקף חיותו שמהבריאה, לכן זה נרמז בנזם שבאף, שרומז לחיות, שבאף הוכנסה החיות (הנשמה) לאדם בבריאת העולם: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב,ז) [ואף מרמז שבאדם יש חלק אלוק, שהנופח זה מעצמותו, כך שמרמז בעומק גם לקבלת התורה שהתורה היא גילוי ה' בעולם שקשורה כביכול לעצמותו של ה' (שבת קה,א)]. גם כל רגע העולם קיים בזכות התורה: 'דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" וגו'' (נדרים לב,א), כך שהורדת התורה ע"י משה נרמז כעין הניתן באף (הנזם והנשמה [החיות]), וזה היה כשבנ"י היו באחדות (בסיני), שאז משה שמייצג את האחדות של כל בנ"י יחד (ששקול ככולם יחד) עלה לקבלת התורה; שזהו העומק העמוק של רמז מחצית השקל בנזם (שבזה דומה לדרשת הב”ר לאבן יקרה, שזה מרמז בעומק ללוחות). הצמידים (שני צמידים, עשרה זהב) מרמזים על לוחות הברית, שהצמידים ניתנים על הידים וכן הלוחות הורדו ע"י משה בידיו. הלוחות היו כבדות אבל בשל הדברות יכל משה להרימם, שלכן כשחטאו ופרחו האותיות הם נפלו מידי משה: 'תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו' (יר' תענית ד,ה) [אמנם קודם לכן ביר' וכן בבבלי (שבת פז,א) משמע ששבר בכח מרצונו (שזרק את הלוחות בכוונה שישתברו), בכ"ז יש לומר שזהו מחלוקת בחז"ל; אולם אפשר גם שכשהאותיות פרחו ונעשו הלוחות כבדות עד שלא היה יכול להרימם, יכל משה להורידם מיד בהתאמצות ולא יפלו בכח וכך לא היו נשברים, אלא שעשה בצורה כזו שיפלו בכח וישברו]. אולי זה רמוז ב-"ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם", ששני הלוחות נלקחו בידים ("ושני צמידים על ידיה”), בשל שהמשקל הושפע מעשרת הדברות ("עשרה זהב משקלם" – המשקל היה של עשרת הדברות, שהם השפיעו וקבעו את המשקל של זה). אולי לכן מספרת התורה: “ויקח האיש", הרי ברור שמדובר על אליעזר אז מדוע לא נאמר רק "ויקח"? אלא שאולי באה התורה לרמז שיש כאן קשר לתורה, שכאן התגלה כח החסד בבנ"י שמגלה שבנ"י ראויים לתורה במהותם, ולכן כאן זה יסוד לכח שיתגלה אצל משה בקבלת התורה, לכן נאמר "האיש" כמו שנאמר על משה "האיש" (שמות יא,ג. לב,א. לב,כג. במדבר יב,ג), שזהו "ויקח האיש" שלקח והביא כח למשה. (או לפחות מרמז על כעין גילוי משה, שהוא קשור לתורה, שכך גם אליעזר פעל כאן בגילוי כנגד התורה, כדרשות חז"ל על מה שנתן לה).