בשמחה אלמד את בנכם", אמר המלמד הנחשב להורים הדרוכים, שישבו מולו. עיניהם ברקו. אך כאשר שמעו את תעריף שכר הלימוד, צנח ליבם. "כתר אוסטרי לכל שבוע", נקב המלמד.

לרגע שררה שתיקה. רבי בצלאל ורעייתו השפילו את עיניהם. יוסלה הקטן שיחק בפינת החדר, אינו מוּדע לגורליות הרגעים האלה לעתידו. האם ימומשו הכישרונות הנדירים שניחן בהם, או שהוריו ייאלצו לוותר.

"מסכימה", אמרה האם בקול רועד. ולבעלה לחשה: "השם יתברך יזמן לנו את הכסף. בטוחה אני בכך".

יוסלה החל ללמוד אצל המלמד, ומיד נתגלו כישרונותיו המזהירים. הגיע יום שישי. "יום התשלום", הזכיר רבי בצלאל לרעייתו, "מניין נשלם למלמד?".

"הקב"ה ודאי לא ייטוש אותנו", עודדה האישה את בעלה.

בעודם מדברים נשמעו נקישות על דלת הבית. בפתח עמדה כפרייה גויה ובידה שק נוצות ענק. "רוצה לעשות עסקה משתלמת?", שאלה הכפרייה את בעלת הבית. "אחי מגדל אווזים ויש לו נוצות בשפע. אמכור לך את הנוצות בזול, ואת תמכרי אותן ביוקר".

"מסכימה", אמרה האישה, "אך אין ברשותי לשלם לך. אפרע את חובי אחרי שאמכור את הנוצות". הגויה הסכימה.

אימו של יוסלה יצאה לשוק. במהרה נמכרו הנוצות, והיא שבה הביתה בזריזות. בכף ידה היה... כתר אוסטרי. "הנה שכרו של המלמד", אמרה לבעלה.

העסקה נשנתה גם בשבוע הבא ובזה שלאחריו, וכבר הייתה לדבר שבשגרה. שק נוצות בעבור לימוד התורה של יוסלה.

חלפו שנים. יוסלה גדל והיה לנער. יום אחד זימן המלמד את הוריו. "כבר אין לי מה ללמד אותו", אמר להוריו המאושרים. "שִלחו אותו לאחת הישיבות הידועות, שם ישגשג ויפרח".

ההורים בחרו בישיבתו של הגאון המפורסם רבי יהודה אסאד, בסֶרדַלי שבסלובקיה (כיום דונאיסקה סטרדה), ויצאו עם בנם למצוא עגלה שתוביל אותו בדרך הארוכה.

יוסלה טיפס אל העגלה בחשש, סוקר במבטו את חבריו לנסיעה, גויים כולם, ואת העגלון, שנראה טיפוס לא-נעים.

הדרך התארכה. העגלה היטלטלה וכל הנוסעים נרדמו. רק יוסלה היה שקוע בספריו. לפנות ערב התפזרו כל הנוסעים בתחנות הביניים. יוסלה נותר לבדו עם העגלון.

פחד עמום חלחל פתאום לליבו. ההישארות בחשֵכה במחיצת העגלון הגוי עוררה את חששותיו. הוא החל למלמל פסוקי תהילים, מתפלל שהדרך הארוכה תסתיים וכבר יגיע לישיבה.

אלא שהאפֵלה נעשתה סמיכה. יוסלה נרעד. "אדוני", פנה אל העגלון, "אולי נחנה כאן ללינת לילה ונמשיך מחר?".

העגלון פרץ בצחוק רועם. "היכן אתה רוצה לעצור? כאן, באמצע שום-מקום? הדרך לסרדלי רחוקה מאוד. עלינו לנסוע עוד יממה שלמה! איננו יכולים להתעכב רגע!".

אימה נפלה על יוסלה. הוא עצם את עיניו והוסיף ללחוש פרקי תהילים...

העגלון סובב את ראשו. הוא הבחין בעיניו העצומות של הנוסע והחליט שזו העת לשדוד את כספו ולהיפטר ממנו...

אלא שבאותו רגע קרה דבר מוזר. סנטרו של העגלון נשמט על חזהו, ראייתו התערפלה ועיניו נעצמו. בן רגע שקע בשינה עמוקה.

לעומתו, יוסלה לא נרדם כלל. הוא שמע את נחירותיו של העגלון והביט בתדהמה במושכות הנשמטות מידיו הרפויות. הוא פער את פיו בבהלה, אך התפלא לראות את הסוסים ממשיכים בדהירתם בתוואי הדרך, כאילו יד נעלמה מובילה אותם.

יוסלה לא חשב פעמיים. הוא גרר את העגלון אל ירכתי העגלה, עלה על מושבו ואחז במושכות. באותו רגע החלו הסוסים לדהור במהירות עצומה. חישוקי העגלה הסתובבו בקצב על-טבעי. יוסלה השתומם. מי מוביל את העגלה?

כשעלה השחר התגלו לנגד עיניו בתי הכפר סמרין, שבו כיהן ברבנות הגאון רבי משה קאמרן, מתלמידי ה'חתם סופר'. העגלה נעצרה. באותו רגע התעורר העגלון משנתו העמוקה ופלבל בעיניו.

"אתה מכשף!", זעק בתדהמה לעבר יוסלה, אך זה כבר לא היה שם, אלא בבית-הכנסת, תר אחר מניין לתפילת שחרית. "הודו לה'", שמע קול מאחוריו. זה היה הרב עצמו. "היה חסר לנו עשירי למניין, ומן השמים שלחו אותך אלינו".

"עכשיו אני מבין מדוע קפצה לי הדרך", השיב יוסלה הנרגש.

באותה עת פנה העגלון הלום השינה לבית המזיגה המקומי. לשתיינים שישבו שם סיפר את האירוע המוזר שקרה לו. "רציתי לשדוד את הבחור", מלמל, "והנה שקעתי בשינה. ודאי מכשף הוא".

יוסלה המשיך לישיבה בסרדלי ועשה חיל בתורה. לימים נתפרסם כגאון רבי יוסף פרסבורגר, רבה של קהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף'.

ובינתיים, בכפר האוסטרי הקטן, אירע דבר מוזר. ביום שבו עזב יוסלה את בית הוריו, חדלה עסקת הנוצות מלהתקיים. "אחי עבר לעיר אחרת", התנצלה הגויה.

"זה בסדר... כבר אין בהן צורך", ענתה לה האם.