הנסיך הקטן פחד ואמונה חלק 4
על פחד ואמונה - 4
הנסיך הקטן – התבוננות – פרק א'
פנים וחוץ
המבוגרים בסיפורנו לא מצליחים להיכנס לעולם של הילד.
הם מציעים לו ללמוד משהו פרקטי, ולא לבזבז את זמנו בציור.
בעצם אומרים: "תעסוק בדבר שיעזור לך לשרוד, ולא בדברים שמבטאים וחושפים את פנימיותך”.
נשמע הגיוני, לא?,
לא עבור ילדים!
ולא עבור מי שההשרדות שלו תלויה בכך שהוא יחיה חיים של פנימיות ואמון.
רק דבר אחד אני לא מצליח להבין.
המבוגרים לא זוכרים שהם היו פעם ילדים?
הם לא מצליחים לשחזר את הרעננות הילדותית הזו?
שכחו את הרצון לצייר, להמציא ולדמיין?
הם לא שמים לב שכאשר נפשם דואבת הם לא מתפקדים,
ולעומת זאת כאשר הנפש מאושרת אז כל החיים פתאום זוהרים?
הם לא יודעים שההבדל בין מאושר למדוכא, הוא רק דרך ההסתכלות על חיים?
הם לא שמים לב שילדים רוצים רק לשמוח ולשחק,
והמבוגרים ברובם, איבדו משמחת החיים הפשוטה?
האם המבוגרים לא מבינים שהעיקר בחיים זה הפנימיות ולא החיצוניות?
לצערנו התשובה היא - לא, הם לא יודעים, הם שכחו.
וגם מי שיודע, קשה לו מאוד לחיות על פי הידיעה הזו.
אבל לנו צריך להיות ברור!
מי שחווה פעם אחת רגע אחד של פנימיות ועומק, זוכר שהרגיש שמח ועירני כמו ילד.
חוקר הכל, מסתקרן מהכל. בכל דבר הוא מוצא משהו מעניין וחדש.
"לא רוצים לישון רוצים להשתגע!".
מי שחי רק את החיצוניות של החיים, הוא מיואש ועצוב, הכל הוא מכיר והכל הוא יודע.
בקיצור אין מה ללמוד ואין מה לחדש. או במילה אחת – "מיציתי!”
עצוב לי, כשאני מציע לאנשים ללמוד דבר חדש ולפעמים הם אומרים לי: "לא, אנחנו כבר מכירים את יותר מדי טוב”. הם מיצו. גם סבא שלי כבר מיצא, אתם בערך באותה קבוצה.
התורה מסבירה למה זה קורה לנו, מדוע אנחנו שוכחים לחיות את עומק חיינו?
"ולא תתורו אחרי לבבם ואחרי עניכם אשר את זונים אחריהם".
אנחנו נמשכים אחר עיניינו לחיצוניות של החיים, ומסתנוורים מהחוץ עד שאנחנו שוכחים את הפנימיות.
הרב שלי סיפר לי על חבר שלו שנפגע שמלחמת יום כיפור. הוא איבד את הראיה ואת שתי הרגלים ויד אחת נפצעה. פגז של טנק פגע כמה מטרים ממנו והוא נפגע קשה מאוד. בקיצור השאיר אותו כמעט גופה, בלי סיכוי ריאלי לשרוד.
הוא מספר שברגעים האלה הכל תלוי בבחירה שלך.
יש רגעים שאם אתה בוחר לחיות אתה תצליח, ואם התיאשת אתה תמות.
רוב האנשים מתיאשים, בגלל הסבל, הקושי, והמחשבה על חיים שלמים של מסכנות. הרוח נכנעת ואז גופם נכנע גם הוא, והם מתים מהפציעה.
הקושי הוא בלתי נסבל, צריך תעצומות נפש אדירות בשביל להחליט להמשיך ולהאבק על כל שניה של נשימה.
אבל הוא החליט שהוא נשאר בחיים וכך היה.
הוא גרר את עצמו עם גדם של רגלים ויד אחת עד לתעלה שהצליח לשחזר מהזיכרון היכן היא. ועשה את עצמו מת עד שהגיע כוח החילוץ.
הוא נשאר חי למרות שכמות הדם שהוא איבד הייתה אמורה להרוג ואותו.
היום הוא רואה פחות או יותר, כי הצליחו להציל לו עין אחת. הולך עם טוטבות מכניות וחי פחות או יותר חיים נורמלים.
הוא מספר את הסיפור שלו לכולם, כדי להגיד שהחיים זה לא הגוף, החיים זה הנפש נשמה שבפנים.
אדם יכול לעבור קשיים אידירים, כל עוד הוא מחליט שהוא חי, אבל ברגע שהוא מתייאש בפנים - אז גם הגוף נכנע.
הלוואי שניקח את המסר הזה מכל הסיפור – החיים הם בפנים ולא בחוץ. ומה שגורם לנו לשכוח את זה הוא האויב הפנימי שאומר לנו 'מיצינו'.
אמר לי פעם ניצול שואה, "אנחנו היינו שם במצב קשה מאוד, אם רק היינו יודעים שילדים קטנים עוד עתידים לשחק על אדמת ארץ ישראל, רבים היו מצליחים להחזיק שם מעמד. מה ששבר אותנו שם במחנות, הוא שחשבנו שלעם ישראל לא יהיה המשך אחרי השואה, איבדנו את התקווה. ולכן רבים כל כך התיאשו ונפלו. רק מי שהמשיך להאמין החזיק מעמד.”
עיקר החיים הוא הרובד הפנימי והנסתר שבנו.
החיצוניות מושכת כי מרגישים אותה בחושים, אבל היא מטעה ומשכחת מאיתנו את העיקר.
הילדות היא אור של שמחה ואושר, של רעננות וחידוש, של פנימיות.
אני מתפלל שנזכה להחזיק בה חזק. כך בירך רבי נחמן את תלמידו: "אף פעם אל תהיה זקן".
אבל הילדות זקוקה למדריך, שיוביל את כח החיים שבה למחוזות אמיתים.
עולם שמורכב רק מילדים לא יוכל לבנות שום דבר, הוא ימציא מחדש את כל העולם שוב ושוב מבלי להתקדם לשום מקום, ולבסוף יקרוס.
אסור לנו להתפתות לבלוע את הדור הקודם, זה משחיט את כל החכמה שנצברה עד עתה, נצטרך להמציא את הגלגל כל דור מחדש. ומעל הכל זה גורם לנו להיות מרוכזים רק בעצמנו כאילו לא היה לפנינו אף אחד ואחרינו לא יהיה שום אדם. יש ילדות ויש בגרות, ועליהם למצוא את השילוב הראוי שיקח את היתרונות מכל תכונה.
מצד אחד, אסור לנו לשקוע בחיצוניות של החיים, ולהפוך הכול לפרקטיקה – "לך תלמד חשבון". הכסף הוא רק אמצעי לפנימיות ולא הפוך. את זה הילדים יכולים ללמד אותנו היטב.
מצד שני , יש להזהר מלבטל כל דבר שלא המצאתי אותו בעצמי. דור שלא מקבל מקודמיו את חכמתם מוותר על אוצר של מסורת ונסיון חיים.
הגיע הזמן לומר זאת - אנחנו פוחדים מהחיים - וזה טוב, אנחנו לא מצליחים לחיות את חיינו לבד.
מותר להודות בזה ולהשלים עם הפחד, זה מובנה בנו כי אנחנו רק בני אדם.
עלינו למצוא "חבר ביטחון" שאליו נוכל להפנות את פחדינו, ולפגוש בעצמנו את הרגשות הכואבים. כמה עומק אפשר לחשוף, על ידי שפוגשים את הכאב הזה. בעזרתו נלמד מה חשוב לנו באמת בחיים, מה חלומותינו ואכזבותינו, נכיר את עצמנו טוב יותר.
לא נתמכר לכאב ולתחושת חוסר אונים, נדע שיש לנו משענת שאפשר לבטוח בה.
יש לנו אמון בילדים, בחברים, בדור הקודם, ממילא גם בבורא עולם.
יש בנו אמונה בחיים ובמקור החיים.
הענווה להודות שאני לא מושלם, עוזרת לנו להכניס מישהו נוסף לחיינו כשותף למסע. ואחרי שבתוכי יש מקום לעוד מישהו אז יש מקום לכולם.
כמו שאמר בחכמתו הרבי מקוצק: "אלוקים נמצא במקום שנותנים לו להיכנס".
ואם נראה ילד קטן שמושיט לנו יד, נעצור רגע את המרוץ של החיים, נניח את החיצוניות הנוצצת בצד ונשאל אותו - “מה אתה מנסה להגיד ילד?, ממה אתה מפחד?".
בואו נהיה המשענת שלו, בזכות זה גם אנחנו נוכל לבטוח יותר במשענת שלנו.
בהצלחה
