ב"ה

מודעות לכאב

כשהייתי קטן הייתי צריך לקבל זריקה. הלכתי לאחות וראיתי כיצד כולם יוצאים עם יד נפוחה וצמר-גפן ביד שלוחץ על מקום הדקירה. פחדתי מאוד, כי לא רציתי שיכאב לי. יכולתי למדיין את הברזל הקר של המזרק נכנס לתוך הבשר שלי ודוקר אותי מבפנים. ממש יכולתי להרגיש את הבשר שלי מתחוׂרר לו כמו מסננת, ואז זרם קר של נוזל סמיך וצהוב, שגורם לך להרגיש שהכניסו לך משהו לתוך הגוף, שורף לי בכל הכתף. המחשבות רצו לי שבראש, והמשכתי להיזכר במקרים שנחתכתי ביד, ובפעם ההיא שדרכתי על נעץ יחף, וההרגשה שהייתה ברגל וכו'. "כל זה עומד לקרות לי ממש עכשיו רק ביד ימין האהובה שלי".  "כיצד אני הולך לשם מרצוני החופשי? אני בטוח משוגע שצריך טיפול בהלם חשמלי, בעצם גם זה מאוד כואב...". בסוף נכנסתי לאחות, היא ראתה שאני מאוד מפחד ולא משתף פעולה. היא הושיבה אותי על הכסא ואמרה שזה זריקה חשובה מאוד, אבל יש לה תופעות לוואי מסוימות. נלחצתי. "יכול להיות שאתה תראה קצת מטושטש אחר כך ולא תבחין בין מספרים". מצוין, חופש משיעור חשבון, חשבתי לעצמי. תוך כדי שהיא מדברת היא הכינה את המזרק וחיטאה לי את היד שנבחרה להיות הקרבן של הברזל הקר והרשע. "מיד אחרי החיסון נעשה בדיקת ראיה עם מספרים, אתה רואה את הלוח על הקיר ששם? אלו המספרים שאנחנו נבדוק אחרי החיסון. אתה מצליח לזהות את המספרים או שהם רחוקים מדי?". היה קשה לראות אז התרכזתי לראות אם אני מצליח לראות משהו, שלא יגידו שאני רואה מטושטש ובעצם זה סתם רחוק מדי. בעוד אני מסתכל ומזהה מספרים קטנים אני מרגיש דקירה ביד, ועד ששמתי לב המחט כבר בחוץ. הבנתי שזה היה טריק זול של הסחת דעת. היא אפילו לא טרחה להעמיד פנים – "לא כאב בכלל נכון חמוד?". כעסתי, שהיא עבדה עלי, אבל גם קצת שמחתי שבזכות התרגיל העלוב הזה, כל הדמיונות הכואבים שחזיתי לעצמי לא התממשו. בסופו של דבר הכאב היה קטן וקצר ולא לווה בשום קור אכזרי של מחט מורעלת כמו שדמיינתי לפני הכניסה.

הכאב הפיזי מתחיל בחיישנים קטנים, סנסוׂרים של כאב שנמצאים בשכבה הפנימית של העור שלנו. הם מעבירים מסר חשמלי דרך חוט השדרה על למוח, ומשם המוח מנתב את האות לחלק במוח שאחראי על כאבים. כאשר האות מגיע למקום של הכאב אני מרגיש איה – כואב לי. אז הגוף מגיב בדרכים שונות כמו בכי, צעקה, רעד או התכווצות. הנפש מרגישה את הכאב ומגיבה אליו, ואז כואב לי.

מדוע הכאב קשור לשאלה במה ממוקד הריכוז שלי? האם כאשר האחות הסיחה את דעתי פחת את הכאב?. התשובה היא כן, אמנם המחט חדרה בדיוק כמו תמיד, אבל הדעת של האדם היתה מופנית למקום אחר. הנפש של האדם לא הייתה פנויה לקלוט את המסר שהמוח מעבר לה - "גוף זר חד וקר חדר לכתף הימנית שלך!". זה לא שהמסר לא עבר, הוא עבר, אבל אני הייתי בדיוק עסוק בלזהות מספרים ואותיות, וזה היה מספיק מעניין כדי שמסר כזה לא ייקלט בצורה מלאה. לעומת זאת, הדמיונות והפחדים של האדם, לקראת הזריקה, מעוררים את הנפש לקלוט את המסר בצורה דרמטית יותר מאשר אם לא היה מדמיין. הנפש מתרחבת לקלוט את מלוא עוצמת הכאב שאתה מדמיין שיקרה.

ניסח זאת קהלת בביטוי גאוני קצר: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א,יח) כלומר, ככל שאני יותר מודע לכאב, כך באמת כואב לי יותר. המציאות בשבילי איננה מה קרה או לא קרה בחוץ, אלא מה נקלט או לא נקלט אצלי. מה שלא חוויתי מבחינתי לא קיים. אפשר ללמוד עליו כמו שלומדים היסטוריה - אירועים שהיו, אבל בתודעה שלי האירוע שלא נקלט איננו חלק מסיפור חיי.

ככל שאנו לומדים יותר, יותר דברים מציקים לנו, כואבים לנו, מטרדים אותנו. ילדים קטנים לא מוטרדים, לא סובלים ולא כואבים כמו אדם מבוגר. הם מסתובבים עם קוצים ברגלים, טיטול מלוכלך, גרב לא מסודרת, ואף נוטף נזלת, ולא מוטרדים מזה כלל. אדם מבוגר נורמטיבי לא יחזיק מעמד באף אחד מהמקרים הללו יותר משלוש שניות. מדוע? כי הוא מודע לעצמו יותר, ולכן קולט היטב כל אירוע שמתרחש בגוף שלו. גם בתחומים נפשיים, הילד מוטרד פחות. הוא לא מכיר את התככים של הפוליטיקה, את המצב הביטחוני, את סכנת הפיטורין שמרחפת מעל הראש במשק, את עליית מחירי הדלק ואת מורכבות חיי הנישואין. מעט דעת מעט כאב. מעורר קנאה נכון? כואב להיות מבוגרים וחכמים. זה כואב לנו כי נהיינו מודעים לזה.

יש לי פתרון, אולי נחיה עם פחות כאב אם נהיה טיפשים יותר? אפשר לפתוח קליניקות להפחתת IQ והסרת תאים אפורים מהמוח. אולי זה יעבוד, אבל יש בזה חסרון אחד והוא העיקר. אם לא כואב, לא מתחילים לזוז. אנחנו עוזבים את המקום שבו אנחנו עומדים כיוון שחסר לנו וכואב לנו. אנחנו עושים שינוי כדי למצוא פתרון לחסרון שאנחנו מרגישים באתר זה. אם אין דעת – אין כאב, אם אין כאב – אין תנועה. אפשר לחיות בלי תנועה, וזה אפילו נעים ושמח למדי, אבל זה רע מאוד כי את עיקר החיים אנחנו מאבדים.

 עיקר חיי האדם תלויים בכך שהוא נע קדימה, שהוא כובש, לומד, חוקר, חווה. אדם הוא 'נוסע מתמיד' בשבילי החיים, וזה ערך בפני עצמו עבור רובנו. הרצון הפנימי לנוע קדימה, הוא היסוד היותר פנימי ומהותי של חיינו, והוא האושר האמיתי. הבעיה היא שהוא גם מוסיף לנו מכאוב. אנחנו מתקדמים ולומדים, ומרגישים יותר כואבים ופחות שלמים. ככל שאנו מתקדמים יותר, אנחנו יותר מבינים שאנחנו רחוקים מלהבין, מתרחקים מלמצוא תשובה. ככל אני יודע יותר כך אני מבין עד כמה אני לא יודע כלום.

האם עדיף להישאר במקומנו ולהימנע מכאב, או שעדיף להתקדם ולהחכים בידיעה שזה יעורר בנו כאבים חדשים וחזקים יותר?

אמרו חכמינו "לעולם הייה זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים" (אבות ד). עדיף להיות מקום אחרון בליגת העל או מקום ראשון בליגה א'? אם תתקדם לליגת העל תהיה שייך לסוג של האריות, גם אם תהיה אחרון, לפחות תהיה אריה. לעומת זאת להיות ראשון אצל השועלים לעולם ישאיר אותך שועל.

ההתקדמות בחיים נעשית בשתי רמות. הרמה הראשונה היא התקדמות בתוך הקבוצה הנוכחית – בעבודה, בעמודים בספר, בחשבון הבנק. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מרגישים טוב יותר. אמנם גם כאן יש תוספת של כאב, אבל היא זניחה לעומת תחושת ההצלחה, הרי אני מרגיש טוב יותר מאשר בעבר, אני במקום ראשון.

הדרך השנייה היא לעלות רמה, למרחב חדש. כמו שלב חדש במשחק מחשב, אנחנו עוברים לכללי משחק שונים, שאנחנו לא מכירים והם קשים לנו. הכאב שהמעבר הזה הוא גדול הרבה יותר, כי בנוסף לדברים החדשים שאני מרגיש חסר אונים מולם, ולא מורגל בהתנהלות איתם, אני גם רואה שאני רק בהתחלה, אני מקום אחרון בליגה, מראש של שועל הפכתי לזנב (אריה, נו באמת, סתם ערימה של פרווה). האם זה שווה את זה? האם הכאב הזה מוצדק? כנראה שזה הדבר האמיתי.

אבל זה לא כל כך קל, כמה אנשים יש בעולם שמפחדים לאוהב כי לא רוצים להיפגע?, כמה לא מוכנים להתחייב כי מפחדים להינטש? כמה מפחדים לצאת מהחממה כי לא יודעים מה יש בחוץ? הם כולם נהנים להיות ראש לשועל, ויודעים שככל שמוסיפים דעת ועולים ברמה מסופים מכאוב. אבל זו הדרך, וזה המסע של חיינו.

כמובן שככל הנוגע לזריקות חיסון, אני ממליץ לכולם להביא משהו שיסיח את דעתם מהדקירה האכזרית הקרה והמסוכנת, כי חבל סתם לגרום לעצמכם כאב במקום שלא חייבים.