השני, אשר שלט בממלכה באותם הימים. 

הוא אף העניק להם הקלות ניכרות. אמנם, 

הייתה לכך סיבה טובה. הוא נזקק לכספים רבים. כמה 

סוחרים יהודים במדינה ניאותו לסייע לו בהלוואות 

גדולות ובתנאים טובים. מטבע הדברים חש כלפיהם 

רגשות תודה. אך ליהודים היה הדבר לרווחה.

אולם, השרים שתחתיו, ובמיוחד אנשי הכמורה, 

לא אהבו את גישתו האוהדת של הקיסר ליהודים, 

שהרי שונאי ישראל היו מאז ומעולם. אחד החשובים 

שבשריו, רודולף שמו, אשר מונה מטעמו למושל 

בוהמיה, שנא את היהודים שנאה עזה.

s s s

זה אירע באחד מימי טבת החורפיים. חרדה גדולה 

נפלה על משרתיו של רודולף, מושל בוהמיה, כאשר 

התגלה כי אחד מפריטי הרכוש היקרים ביותר בארמון 

נעלם ואיננו. אלה היו וילונות מרהיבים, עשויים 

מברוקד יקר ושזורים זהב טהור, מעשה ידי אמן בעל 

שם עולמי. הם היו שמורים במגירה מיוחדת בגנזי 

האוצרות, וזו הייתה עכשיו ריקה.

כשנודע דבר הגנבה לרודולף התהלך המושל רוגז 

וקוצף. הווילונות האלה היו של הקיסר, שהפקיד בידו 

רבים מאוצרותיו. המפתחות לאוצר היו נתונים בידי 

המשנה למושל, חרדק, אשר רק לו ולנאמניו הייתה 

גישה אל מרתפי האוצרות.

"חרדק!", קרא המושל בקול מטיל אימה באוזני 

המשנה. "אם לא תימצא את הגנבה, אתה וכל 

המשרתים העובדים במחסן האוצר – תוצאו להורג!". 

רגלי כל הנוכחים רטטו מפחד.

"הוד מעלתך!", פתח לפתע חרדק, "יורשה נא לי 

להציע לערוך תחילה חיפוש בחנויות היהודים בפראג. 

ודאי מי מהם שם את עיניו על הווילונות היקרים".

דברי המשנה נפלו על אוזן קשבת, ומיד ניתן האישור 

לחיפוש. עוצר הוכרז בגטו פראג. כל החנויות נסגרו 

בפקודת המושל, ופלוגה מיוחדת עברה בכל חנויות 

הבדים, בחיפוש אחר הווילונות האבודים.

חרדק ליווה את החיפושים, והוליך את פלוגת החיפוש 

אל מחסן הסחורות של חיים, סוחר ישיש, מנכבדי 

יהודי הגטו בפראג. החיילים פרצו אל הבית בפראות, 

הפכו כל הבא ליד, ואיימו על הישיש בחרבותיהם 

שיגלה היכן הסתיר את וילונות אוצר המלוכה.

הישיש עמד חיוור. הוא הוליך את החיילים אל קצה 

הבית. שם, מאחורי כוך סמוי, התגלתה תיבה ובה 

הווילונות היקרים...

s s s

"הנה האיש", צהלו החיילים לקראת המושל, בהובילם 

את חיים לפניהם. המושל ביקש לפרוק עליו את כל 

זעמו. הנה הוכחה ניצחת כי גם נכבדי היהודים גנבים.

"אמור לי מיד כיצד הגיעו לידך הווילונות היקרים", 

הרעים עליו המושל בקולו. חיים שתק זמן ממושך 

ולבסוף אמר: "נתתי מילה של כבוד לאחד מבכירי 

השרים. לא אוכל להפר את הבטחתי ולומר מילה".

דבריו הכעיסו את המושל. "אם לא תספר את כל 

הידוע לך, אתלה אותך ואת בני ביתך, ואת הגטו 

אהרוס עד היסוד". כשהמשיך חיים בשתיקתו, ציווה 

המושל להלקותו עד זוב דם. רק כשעמד על סף 

התמוטטות ציווה להשליכו לכלא בלוויית משמר.

 s s s 

ליל נדודים עבר על חיים בין כותלי הכלא. באותו לילה 

התקשה חיים להירדם. לא רק פצעי המכות הדידו 

שינה מעיניו, אלא בעיקר הדאגה מפני הצפוי לקהילה 

היהודית כולה. הוא ביכה על איום הגזירה אשר יצאה 

מיפי המושל שכן ידע היטב כי ל א חובב יהודים הוא. 

מכל ליבו זעק והתחנן להקב"ה וביקשו שייתן לו את 

העצה הנכונה. לקראת הבוקר נרדם.

לפתע, בחלומו, נגלתה לנגד עיניו דמותו האצילית של 

מורו ורבו, רבי יהודה ליוואי, המהר"ל מפראג זצוק"ל. 

שנפטר רק שנים ספורות קודם לכן. אישיותו ופועלו 

עדיין היו חקוקים בלבבות כל יהודי העיר וגם בליבו 

של חיים.

בחלומו הרגיע אותו המהר"ל, והבטיח כי מחר בעזרת 

ה', יראה את ישועת ה'. חיים התעורר מעודד משנתו 

הקצרה והחטופה. בבוקר עם לכתו אל המושל צעד 

בשלווה ובבטחה. עדיין לא ידע מה יאמר ומה יעשה, 

אולם בטוח היה בהבטחתו של המהר"ל.

s s s

במעמד חרדק והשרים שב המושל והתרה בחיים כי 

ניתנת לו הזדמנות אחרונה לפתוח את פיו. "אם לא", 

הצביע המושל לעבר החלון, שמעבר לו עמדו שורות 

של חיילים, "יעשו אלה את עבודתם נאמנה".

פתאום, לתדהמת כל הנוכחים, וללא כל הכנה מראש, 

ביקש חרדק את רשות הדיבור, קד קידה לפני המושל 

ואמר: "הוד מעלתך, שתיקתו של היהודי נובעת 

מרצונו לשמור על כבוד המלוכה".

בעוד הכול נושאים אליו עיניים תמהות הסביר את 

דבריו: "לפני כמה חודשים נזקקתי בדחיפות לעשרים 

וחמישה אלף דוקט זהב. חיים הסכים להלוות לי את 

הכסף תמורת הבטחה בשם המושל כי בשנים הבאות 

לא יתנכלו השלטונות ליהודים. כמשכון, הפקדתי 

בידו את וילונות המלוכה, ואת הבטחתי נתתי לו בשם 

המושל. עם זה דרשתי ממנו לתת לי את מילתו לבל 

יספר לאיש על הווילונות שנמסרו לו".

הנוכחים ובהם המושל האזינו נדהמים לווידויו 

של חרדק. הם התקשו להבין מה גרם לו להודות 

באשמתו. הלוא בהטלת האשם על היהודים היה 

משתחרר מחובו.

קולו של חרדק השתנק לרגע ברעד והוא המשיך 

בדבריו: "יכולתי לשתוק ולא לספר דבר, אולם 

אתמול בלילה הופיע בחלומי רבם המנוח של 

היהודים בפראג, ולצידו ה'גולם' המפחיד. הרב התרה 

בי כי אם לא אספר היום את כל האמת לפני המושל, 

מרה תהיה אחריתי"... הכול ציפו להמשך דבריו, אך 

פתאום התמוטט חרדק על הארץ, נפח את רוחו ומת.

s s s

לאחר הודאתו של חרדק לא היה עוד כל ספק 

בצדקת היהודי. המושל הורה לשחררו לאלתר, ולבטל 

את איום הגזירה. מאז חגגו יהודי פראג את היום 

הזה, כעין "פורים קטן" זכר לנס הנפלא שאירע להם.

 $$