מסילת ישרים - חובת האדם בעולמו
"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו"
הרמח"ל אומר לאדם: אל תחפש את תכלית האדם בעולם הזה, לא כאן נמצאת תכליתו, אלא רק בעולם הבא. אם כן, למה הוא נברא כאן? כי כדי לקבל את הטוב הזה הוא צריך לזכות בו - לעבוד בעולם הזה. העולם שלנו הוא עולם העבודה ולא עולם התוצאה. אין שום טוב אחר שיוכל להשתוות לטוב שיהיה לו לאדם בעולם הבא. אך האדם מלא בכוחות אחרים. מלא בתאוות חומריות הגורמות לו להתרחק ממטרתו. כל מה שקורה לאדם בעולם הם ניסיונות, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים, העוני והעושר, השלווה והייסורים.
כל העולם שמסביב לאדם, נברא בשבילו. האדם יכול לתקן ולקלקל את העולם לפי הדרך שהוא משתמש בו. אם משתמש בו לתכליתו הוא "מתקן" את העולם, ואם עובד האדם בעולם כנגד לתכליתו הוא "מקלקל" את העולם.
כללו של דבר - לדעת הרמח"ל העולם הזה הוא אמצעי ולא מטרה, כך שמצד אחד הוא שפל שבשפלים כיוון שהוא אינו המטרה, אך מצד שני הוא גם הכי עליון, כיוון שהוא יכול לקחת את האדם למדרגה הכי גבוהה.
(הרב חיים סבתו)
"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה."
כמו שהזכרנו ספר זה הינו ספר מוסר ולא ספר השקפה, אך אי אפשר להדריך את האדם באופן פרטי בלי להסביר לו מהי תכלית מעשיו. לכן אומר לנו הרמח"ל שצריך להקדים ולהסביר את מטרתו ומעשיו של האדם. השאלה היסודית הזו צריכה להוביל את האדם בחיים.
"אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד): 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן הא-ל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה."
הרב מדבר פה על תכלית מעשה האדם ולא על מטרתו. האדם נברא בשביל לקבל טוב – הכרת ד', אבל הטוב הזה אינו מושג בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא, אבל הדרך להגיע לתכלית האדם עוברת דרך העולם הזה. הרמח"ל אומר לאדם: אל תחפש את תכלית האדם בעולם הזה, לא כאן נמצאת תכליתו, אלא רק בעולם הבא. אם כן, למה הוא נברא כאן? כי כדי לקבל את הטוב הזה הוא צריך לזכות בו - לעבוד בעולם הזה. העולם שלנו הוא עולם העבודה ולא עולם התוצאה.
"אבל" מדגיש הרמח"ל, אדם שלא עבד במסירות בעולם הזה לא יזכה לעולם הבא. והאמצעים המביאים את האדם לתכלית הזו (כלי העבודה שלו) הם המצוות.
הגר"א בעת פטירתו אחז בציציותיו ובכה על כך שלא יזכה לקיים מצוות בעולם הבא. זה היתרון של העולם הזה – האדם הוא כל יכול בקשר לקיום מצוות. (בסוף הפרק יוסיף הרמח"ל שיש לאדם מלבד מצוות גם ניסיונות בהם הוא צריך לעמוד ובכך לקנות את עולמו).
"על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב... והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם... ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים".
אין שום טוב אחר שיוכל להשתוות לטוב שיהיה לו לאדם בעולם הבא (כמובן בתנאי של עבודה קשה בעולם הזה). אך האדם מלא בכוחות אחרים. מלא בתאוות חומריות הגורמות לו להתרחק ממטרתו. כל מה שקורה לאדם בעולם הם ניסיונות, גם הדברים הטובים וגם הדברים הרעים, העוני והעושר, השלווה והייסורים.
כל העולם שמסביב לאדם נברא בשבילו. האדם יכול לתקן ולקלקל את העולם לפי הדרך שהוא משתמש בו. אם משתמש בו לתכליתו הוא "מתקן" את העולם, ואם עובד האדם בעולם כנגד לתכליתו הוא "מקלקל" את העולם.
לדוגמה: לאדם יש תאווה לאוכל או למין וכו'. הוא יכול לבחור האם לקחת את תאוותיו למקום חיובי של המשך קיום העולם, מצוות פרו ורבו, לאכול על מנת שיהיה לו כוח ללמוד וכד', אך מצד שני הוא יכול להיות משועבד ליצרים. הוא מחליט אם הוא יחיה וישלוט ביצריו וישתמש בהם לטובה, או שמא כל חייו הוא יהיה משועבד ליצריו ולתאוותיו.
כללו של דבר, לדעת הרמח"ל העולם הזה הוא אמצעי ולא מטרה, כך שמצד אחד הוא שפל שבשפלים כיוון שהוא אינו המטרה, אך מצד שני הוא גם הכי עליון, כיוון שהוא יכול לקחת את האדם למדרגה הכי גבוהה, מדרגה שהוא לא יוכל להגיע אליה דרך מקום אחר.
"ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם."
כעת עובר הרמח"ל לשכנע אותנו בטיעונים שכליים:
אם נתבונן בעיניים פקחות לא נוכל להגיד שהעולם הזה הוא התכלית. ראשית, העולם הזה הוא זמני, הוא כמו חלום. אדם חולם חלום יפה בלילה אך כשקם - החלום איננו. וכי ייתכן שתכליתנו נמצאת בדבר שחולף? לכן לא ניתן לומר שהתכלית נמצאת בדבר כל כך זמני. בנוסף לכך, רגעי התענוג האמיתי בעולם מעטים מאוד ומסתיימים מהר.
"ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל - כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל - שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם."
אם נגיד שהעולם הזה הוא מטרה, כיצד נסביר את יכולותיו הרבות של האדם? הרי לאדם יש כוחות נפש רבים, היעלה על הדעת שעם כל יכולותיו אלו מטרתו תהיה להיות בים ולאכול גלידה? בשביל זה צריך שכל? בשביל זה צריך רגישות? קדושה? מטרת העולם חייבת להיות כזאת, שכדי להגיע אליה צריך להשתמש בכוחות אלו, ולא יתכן שאלו נבראו לחינם. והרי העולם מלא הנאות ותענוגים- אז מה משמעותם?
הם צריכים להיות לנו לעזר! הם כלים לעזור לנו להתענג. מצד שני - לא לשכוח שהם רק כלי. אדם זקוק למנוחת הנפש, לשמוע מוזיקה, לטייל וכו'. אדם לא צריך להרוויח מינימום, לאכול ולשתות בלבד. אדם צריך לנצל את היופי בעולם, את הטבע, המוזיקה ודומיהם כדי לספק את הצורך הנפשי, אך יזכור האדם תמיד בכל מעשה שיעשה שמטרתו היא להתקרב אל ד'. אם בשביל זה צריך גם לאכול, לשמוע מוזיקה, לישון עוד קצת, ליהנות ועוד, אדרבה - יעשה אותם. זהו קו דק מאוד שחייבים לשים לב אליו.
"והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לנו לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחילת הדבר ועד סופו, כמו שסדרם רבי פינחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם: הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענווה, יראת החטא, והקדושה. ועתה נבארם אחד אחד בסיעתא דשמיא."
מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il
מצ"ב קישור לשיעורי הרב בנושא:
