"וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֺן אֵת בִּגְדֵי הַקֺּדֶשׁ... וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֺתָם כֻּתֳּנֺת"

"וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה" (שו"ע,או"ח,צ"ח,ד) 

ללבוש החיצוני יש משמעות בקודש. כך בשבת ובמועד, וכך בתפילה. בגמרא (שבת,י) מובאות הנהגות של אמוראים בעניין שיפור ההופעה החיצונית לקראת עמידתם לתפילה, וסמכו זאת על הפסוק "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס,ד,י)

מצד הדין יש להקפיד על כיסוי המקומות הצנועים שבגוף, ובאופן שיצור חיץ בין הלב למקום הערווה. אולם מעבר לכך יש להקפיד על לבוש ההולם הופעה בפני אדם חשוב, ודבר זה משתנה בהתאם לנורמה המקובלת בסביבה ובקהילה.

וכתב המשנה-ברורה בשם החיי-אדם: "אין נכון להתפלל בקאפטין (=חלוק ביתי) ובשלאף-ראק (=פיג'מה)" (צ"א,סקי"א). לפיכך, גם הנאלץ להתפלל בביתו ביחידות, ראוי שיקפיד על לבושו בהתאם. חולה הרתוק למיטתו וזה מלבושו, אם יודע שהיה נשאר כך בנוכחות אדם חשוב המגיע לבקרו, אין הוא מחויב לטרוח ולהתלבש. ואם היה מתבייש בכך ומחלתו אינה כבדה כך שהיה משתדל להתלבש (לפחות מעל הפיג'מה) –ראוי שיעשה זאת גם לפני שיחתו עם בוראו. בבתי החולים מקובל שהחולה המאושפז לובש כותנת של ביה"ח. היות וזו הנורמה, אין חובה להחליף גם אם החולה הולך שם לבית הכנסת, רק יש לבדוק שהמקומות הצנועים מכוסים, ושיש חציצה בין החלק העליון לחלק התחתון של הגוף, כגון מכנסים או בגד תחתון (ולא כותונת חלוק בלבד).

והוא הדין באשר לאנשי הצוות הרפואי הלובשים חלוקים. הם רשאים להתפלל כך במקום העבודה (במרפאות ובבתיה"ח) משום שאלה מדי העבודה שלהם, ואינם בגדי עבודה מלוכלכים שעליהם נאמר "בגדים שבישל בהם קדירה לרבו –אל ימזוג בהם כוס לרבו" (שבת,קי"ד,א). אכן, העיקר היא ההרגשה והכוונה הפנימית, וכל ההקפדה על לבוש מכובד אינה אלא לעורר את הלב ו"דע לפני מי אתה עומד".