שמו של הפונדקאי ר' מענדל יצא לתהילה, 

בפונדק דרכים ששכר, בעיר קובנה שבליטא 

נמכרו דברי טעם רבים ומגוונים: משקאות 

משובחים, יי"ש, מאכלים ומטעמים נמכרו שם, כל אלו 

ועוד היו לשם דבר. מפה לאוזן התפרסם שמו של הפונדק 

דרכים, וכל מי שכף רגלו עברה בקרבת העיר, לא פסח 

רגלו מלדרוך בפונדק, ליהנות ממטעמיו ומשקאותיו, 

ללגום משקה שרף, לאגור כוחות, לנוח מעמל הדרך, 

ואחר כך להמשיך בדרך.

בפונדק זה התארחו עשירי הסביבה, פריצים היו נפגשים 

שם לעתים תכופות, היו שותים כוסית וודקה ונהנים 

מהמאכלים הערבים.יהודים וגויים כאחד אהבוהו 

והתדפקו על דלתו. 

אשתו הצדקנית של ר' מנדל גם היא לקחה חלק נכבד 

בהחזקת הפונדק, כל התבשילים שנמכרו בפונדק 

היו מעשי ידיה. בשתי ידיה עמלה ובישלה והכינה מיני 

מטעמים ומגדנות, וזאת עמ"נ לסייע לבעלה שיהא פנוי 

כמה שעות ביממה ללימוד התורה הקדושה, שזה למעשה 

העיקר מכל עמל ויגיעה. ובחסדי ה', פרנסה לא הייתה 

חסרה לו, לר' מענדל, וכך יכול היה להקדיש חלק ניכר 

מזמנו ללימוד התורה, וראה רב ברכה והצלחה בעמלו.

***

היו אלה ימי ה"התקוממות הפולנית" המפורסמת. עם 

סיום המרד, חזר גדוד צבא רוסי מן החזית הפולנית, וחנה 

בעיירה קובנה.

מפקד הגדוד, קצין רוסי בכיר, התאווה ללגום מעט יין 

ולחמם את גרונו במשקה שרוף. מיד בירר המפקד היכן 

יוכל להשיג את מבוקשו. אנשי המקום סיפרו לו, כמובן, 

על פונדקו של ר' מענדל, והוא מיהר לשלוח את שלישו 

לרכוש בקבוק יין משובח.

חלפה שעה קצרה, בה המתין המפקד בקוצר רוח לבקבוק 

המשקה. לתדהמתו הרבה חזר השליש ביידים ריקות. 

"אני מתנצל, אך היהודי אמר כי היום שבת ליהודים וכי 

אסור לו לסחור בשבת, לכן אין הוא יכול למכור לנו". 

לשמע הדברים חרק המפקד שיניו, חמתו בערה בו והוא 

שלח שני חיילים להודיע ליהודי שאם חייו יקרים לו, עליו 

למכור לו בקבוק יין, ולא – אחת דתו...

לא עבר זמן רב וגם שני החיילים חזרו. אמנם יין 

באמתחתם לא הביאו, אך, בידיהם היה צרור מפתחות. 

"מה קורה כאן"? שאל הקצין הזועם. "היהודי אומר 

שאסור לו למכור בקבוק יין היום כי שבת היום, אך הדבר 

היחידי שביכולתו לעשות הוא למסור לנו את מפתחות 

מחסן היין, משם יוכל המפקד לקחת יין ככל שירצה. אך 

למכור – הוא לא ימכור בשום פנים ואופן".

חמתו של הקצין שככה והלכה, במקום זה עלו וצצו 

מחשבות של תימהון והשתאות להפליא: "יהודי משונה"! 

הרהר הקצין בלבו. "בקבוק יין אינו רוצה למכור לי, 

ולעומת זאת הוא מוכן לתת לי את כל יין מרתפו בחינם! 

מהיכן נובעת חוצפה כזו אצל יהודי? ואולי, יותר נכון, עוז 

שכזה? יהודי שכזה אני מוכרח לראותו במו עיני"!

***

בהיכנסו אל בית היהודי, נשאר עומד על מקומו מלא 

התפעלות. זוהר נרות השבת שהאירו את הבית באור 

יקרות, אווירת קדושת השבת שאפפה את הבית, השולחן 

ומעליו מפה צחורה, הערוך בכלים יקרים ונאים, ומאכלי 

השבת הטעימים, הריחות הערבים והמשכרים, ר' מענדל 

אשתו ובניו לבושים בבגדי שבת נקיים מסובים מסביב 

לשולחן. כל זה שיוה לבית הדרת קודש שבקעה מכל צד 

ופינה בבית. הדבר עשה על הקצין רושם כביר, ניכר היה 

בו כי דעתו השלילית על היהודי החלה משתנה לטובה, 

הוא הרגיש שהוא נמצא בעולם חדש ולא מוכר שלא ידע 

להגדירו, עולם של קדושה וטהרה ...

ר' מענדל בירך אות הקצין לשלום והזמינו לשבת ליד 

השולחן. האווירה המיוחדת בחדר השאירה רושם עמוק 

על הקצין, ולמרות שרצה "ללמד לקח" את היהודי פנה 

אליו באדיבות ושאל: "כיצד קרה הדבר שסירבת למכור 

לי בקבוק יין, לי הקצין הבכיר בצבא הצאר הרוסי"?

"הבורא יתברך שברא את כל הברואים וגם את כבוד 

הקצין המפקד, אסר עלינו היהודים את המסחר ביום 

קדוש זה" השיב ר' מענדל ברוגע. "אך הייתי מאושר 

ושמח יותר לארח אותך ולעשות למענך ככל יכולתי. 

מצות הכנסת-אורחים היא מצווה נכבדה ביותר. אם 

כך, יאמר נא לי כבודו, איזה יין ירצה אדוני לשתות? 

אצווה להביא כל שתבקש, אולם לא כקונה אלא בתור 

אורח" סיים ר' מענדל את דבריו.

הקצין השתומם ביותר בשמעו את דבריו העדינים 

של היהודי שנאמרו בנחת ובפקחות רבה. הוא נענה 

להזמנה האדיבה, התיישב ליד השולחן והחל סועד 

ליבו במאכלי השבת הערבים:סלטים, דגים, פשטידות, 

עוף ובשר וכל טוב, ולקינוח סעודה – אף כבדו בעל 

הבית בבקבוק יין עתיק ומשובח.

לפני שיצא הודה הקצין למארחו על שהיטיב עימו, 

וכאות תודה הוציא הקצין מכיסו מלוא חופניים 

מטבעות זהב ובקש למסרם לר' מענדל כתשלום עבור 

הארוחה הדשנה, ושכר טירחה. אך ר' מענדל סירב 

בתקיפות. "הלא כבר סיכמנו שאתה אורח ולא לקוח" 

התעקש.

הקצין לא ויתר, הן לא ראוי שיישאר חייב, הוא הוציא 

פנקס קטן ורשם את שמו של ר' מענדל וכתובתו 

למזכרת, לחץ בידידות רבה את ידו ושב למעונו שמח 

וטוב לב.

***

חלפו מספר שנים. ביום בהיר אחד ללא כל הודעה 

מוקדמת, הופיעה לפתע קבוצת שוטרים באכסנייתו 

של ר' מענדל ובידיהם צו מאסר לאסור את ר' מענדל. 

בחוץ חיכתה מרכבה שחורה, ור' מענדל הובל לעיר 

ווילנא תחת משמר כבד, כאילו היה פושע פלילי 

ומסוכן. אחר בירורים וגישושים רבים התברר כי מנהיג 

המורדים נתפס, ובאחד המסמכים שנמצאו אצלו 

נתגלה שהוא היה נוהג להיפגש תכופות עם פריצי 

הסביבה באכסנייתו של ר' מענדל. המשטרה הסיקה 

מכך שגם ר' מענדל הינו אחד הפעילים במחתרת זו. וכי 

וודאי היה שותף לכל פעולות המרד. עונש כבד חיכה 

לו לר' מענדל, וגזר הדין הצפוי היה גזר-דין מוות ללא 

כל עוררין.

ישב לו ר' מענדל בתאו הצמוק שבכלא ואמר פרקי 

תהלים בכוונה גדולה ובדמעות, שפך ליבו כמים לפני 

בוראו בתפילה ותשובה, וקיבל עליו הנהגת ה' באמונה. 

לפתע נפתחת הדלת ובפתח הופיע המפקח הכללי על 

בתי הסוהר שהיה בסיור שגרתי. הוא היישיר מבטו 

על האסיר החדש הנידון למוות שהגיע אל המאסר, 

כשראה המפקח את ר' מענדל ניגש אליו בהשתוממות: 

"מה אתה עושה כאן, ידידי היקר"?

היה זה לא אחר מאשר אותו מפקד שבילה בביתו של 

ר' מענדל באותו ליל שבת. במשך הזמן הוא קודם 

בסולם הדרגות, עד שהגיע למשרה רמה זו.

"אינני יודע בעצמי מה אני עושה כאן" פרץ ר' מענדל 

בבכי סוער. "אך דבר אחד אוכל להבטיח לך: חף אני 

מכל פשע ונקי מכל אשמה".

"אין לי כל ספק בכך" השיב המפקח. "מייד אדאג 

לשחררך. את החוב המגיע לך עבור האירוח הנפלא 

אשלם במלואו; את אותו ליל שבת, לא אשכח לעולם".

עוד באותו יום שוחרר ר' מענדל לביתו, כשהוא מלווה 

במשמר כבוד ובמתנת ידו של הקצין לשעבר, בפיו 

ובליבו שר והודה לה' מיטיבו על נס ההצלה בזכות 

מסירות נפש לשמירת השבת