מתוך המבוא לספר בינת שבת על סוגיות הלכות שבת - הרב אסף קמינצקי

התורה פותחת את דבריה בענין השבת בעשרת הדברות במילים: "זכור את יום השבת לקדשו". אותו יום שבת, שמציאותו קבועה ועומדת באופן בלתי תלוי בנו, הוא זה שעלינו מוטל לזכור ולקדש בכל שבוע. התורה מוסיפה ואוסרת עשיית מלאכה בשבת, ומנמקת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". התורה מחזירה אותנו לאחור אל שבת בראשית ואל שביתתו של ה' בה מבריאת העולם, ואף אל הברכה והקדושה שהוענקו לה על ידי ה' באותה העת, ומצוה עלינו לאור זאת לקדש אף אנו את השבת ולשבות בה ממלאכה.
גדרו של האיסור מתבאר בפסוקים שבינתים: "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' א-להיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך...". באותו יום שהוא שבת לה' אף אנו אסורים במלאכה, ולא רק אנו באופן אישי אלא אף כל סביבת החיים המשמשת אותנו, עד לבעלי החיים. המחמר, דהיינו כל מלאכה שעושה האדם באמצעות בעלי החיים, אסור מן התורה. איסור המלאכה בשבת פירושו השבתה ממלאכה של כל מה שתלוי באדם ומסונף לפעילותו. בשבת אין האדם מוסיף שכלול במציאות, בין באופן ישיר ובין על ידי השתמשות באחרים. לא כל עשיה ומאמץ נאסרו בשבת אלא מלאכה דוקא, דהיינו, כאמור, רק אותם מעשים שיש בהם קידום ופיתוח של סביבתו החמרית של האדם.
לתוספת ביאור, ניתן לחלק את פעולותיו של האדם בעולם בהקשר של שביתת השבת לשלושה חלקים. חלק אחד הוא הפעילות של התמדת הקיום בסדריו הקבועים. פעילות זו מתקיימת במשך כל ימות השבוע, ובכלל זה בשבת, ואין השבת נוגעת לה כלל. דומה הדבר לסדרי הטבע המתמידים שהמשיכו לנהוג כסדרם גם בשבת בראשית, ושביתת ה' ממלאכתו לא נגעה בהם. הדינמיות היא חלק בלתי נפרד מטיבה של הבריאה, ואין בה כשלעצמה משום חידוש מציאות משמעותי כלשהו, כזה שנדרש לשביתה. חלק שני הוא הפעילות שתכליתה שכלול המציאות החמרית, פיתוח כלים ומוצרים שבאמצעותם יוכל האדם להפיק טוב מדברים שבסביבתו יותר מאשר במצבם הגלמי. עשיה זו היא העשיה שבה נוטל האדם את חלקו בהמשך פיתוחה של הבריאה החמרית בששת ימי המעשה, וממנה עליו לשבות בשבת. חלק שלישי הוא מיצוי הטוב המזומן לנו כל העת, גם בלא שנטרח בהמשך פיתוחה של המציאות, והוא תפקידה היחודי של השבת. השבת מזמנת עילוי רוחני (שמימושו הוא בעיקר על ידי תורה ותפילה), מתוך השחרור היחסי משעבודי עולם המעשה ותביעותיו ומתוך היכולת היתרה להתרכז במגמה העליונה של הטוב והקודש שמאירה בעולם ביותר בשבת, מחד; והיא גם הזמן להפקת הטוב מתוך המציאות החמרית עצמה, מאידך. מצוה לענג את השבת ולכבדה, במאכל ומשתה וכסות נקיה, ואפשר שאף בשינה. כל אלו הם התענגות על הטוב הא-לקי בו ניתן לפגוש גם בכלי החוש והחומר. גם מעשי המצוות מקבלים מעלה מיוחדת בשבת, כל עוד אין בהם מלאכה, כיון שאין עניינם פיתוח כלים לקבלת הטוב אלא הוספה ישירה של טוב. אלו הם הברכה והקדושה שבשבת.
התורה שבה ומצווה על השבת מיד בסמוך לציווי על מלאכת המשכן: "אך את שבתֹתי תשמֹרו, כי אות היא ביני וביניכם לדֹרתיכם, לדעת כי אני ה' מקדִשכם". למרות הסברה שיכולה היתה לעלות על הלב, שמלאכת המשכן חשובה דיה כדי שלא להשביתה אף בשבת, מלמד אותנו הקב"ה שאף היא ראויה להבטל בפני השבת, שכן תפקידה של מלאכת המשכן עם כל מעלתה הוא מסויים וממוקד, לעומת השבת שהיא אות ברית מתמדת בין ה' ובין ישראל. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעֹלם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". שמירת השבת היא הביטוי הממשי הקבוע בחיי האומה הישראלית לכך שמפעלה בעולם אינו אלא המשך למפעל הא-לקי שבבריאה, ועל כן היא נתונה בתוך אותה תבנית כללית כתבנית פעולתה של הבריאה. לכן שמירת השבת היא בעלת ערך גדול יותר ממצוות רבות אחרות, ובניית המשכן בכללן.