בס"ד ג' באדר א'

לב טהור

בפרשת תרומה ותצווה מופיעים ציוויים שונים לגבי עשיית כלי המשכן, ובהם ציווי על עשיית מזבח. בעוד כלי המשכן יכולים להיטמא, המזבח נשאר תמיד בטהרתו (המשנה בסיום מסכת חגיגה).

ידוע כי הציווי לבנות משכן לה' הינו גם פניה לכל יהודי ' להקים משכן' בליבו. כאשר יהודי משתמש במוחו ללימוד תורה, ממלא את ליבו באהבה ויראה לה', מדבר דברי תורה ותפילה בפיו, מקיים מצוות בידיו וכך הלאה.. באמצעות שימוש ב'כלים' אלו, הרי הוא מכשיר את עצמו להיות 'משכן' להשראת השכינה.

קורה ל'עיתים' ש'כלים אלו 'נטמאים', אך יש 'כלי' אחד שאינו יכול להיטמא – המזבח.

המזבח מסמל את עצם הנשמה שבכל יהודי, את הנקודה היהודית שבו, שאינה מאבדת את טהרתה לעולם. היא אינה מושפעת מהתנהגותו של האדם, ממעשיו ומאורח מחשבתו.

בנקודה פנימית זו הוא נשאר תמיד קשור אל ה' ואינו רוצה ואינו יכול להיפרד מיהדותו.

מבטיחה לנו התורה, שבכוח תוקפה של הפנימיות, הרי היא תגבר בסופו של דבר על החיצוניות,שאף היא תיטהר, ונהיה 'משכן' זך וטהור בפנימיות ובחיצוניות עד עולם.

מעובד מתוך "שולחן שבת" שיחות הרבי מליובאוויטש.