כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להטיב לברואים וכדי שיכירו גדולתו ויזכו להדבק בו יתברך, עוד לפני הכל, עוד לפני 

הבריאה, ה' האציל נקודה אחת שהיא למעלה מספירת הכתר ה' האציל נקודה שהיא אור וחיות!. ומהנקודה הזאת נמשכו כל הנשמות, 

וכל אחד ואחד נברא מאותה נקודה. "ודברתי איתך מבין שני הכרובים" אדם נוצר מבין שני הכרובים, הנקודה הזאת נמשכת מבין 

שני הכרובים וכל אחד ואחד צריך לראות איך להגיע אל אותה נקודה, כל אחד צריך לחזור לשורשו ולהכלל בנקודה הזאת. כל החיים 

שלנו וכל הגילגולים שעברנו זה הכל כדי לעלות לאותה נקודה פלאית שהיא האות ”יוד“ ולכן אנחנו נקראים יהודים על שם ה“יוד“ כל 

היהודי זה נקודה קטנה, כל אחד צריך לראות שכל המהות שלו וכל המציאות שלו תהפוך לנקודה קטנה לנקודה פשוטה לאות ”יוד“ 

אומר רבי פנחס מקוריץ מה פירוש הנקודה הזאת של כתר? כתר פירושו ”אין“ ומי יכול לזכות לכתר, מי יכול לזכות לנקודה הזאת? רק 

מי שהוא בענווה.

איך אדם יקבל ענווה? על ידי תורה וגמילות חסדים ביחד אפשר לזכות לענווה! כמו שאומרת הגמרא בעבודה זרה )יז, ב( דאמר רב הונא 

כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק שנאמר )דברי הימים ב,טו( ”וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת“ הגמרא אומרת 

שאם אדם לומד תורה בלי לעזור לשני בלי לעשות חסד אז זה נקרא בלי אלוק! ”ללא אלוקי אמת“ אין בזה שום אמת! בזמן אסא המלך 

כולם למדו תורה, לא היה אחד שלא למד תורה! אסא ביער את כל העבודות זרות, פתח ישיבות ואף על פי כן כתוב בדברי הימים ”ללא 

אלוקי אמת“ אסא חינך את כולם ללמוד תורה! אבל הוא לא חינך אותם לעשות חסד! הוא לא חינך אותם לעזור לחלשים! ללמוד עם 

חברותות חלשות! זה הוא לא לימד אותם! זה היה ללא אלוקי אמת.

אם אדם לומד תורה והוא לא עוסק גם בחסד, הוא לא עוסק בלעזור לחברים, לעזור לחלשים, זה כאילו שהוא לא למד כלום. כשהוא 

לומד לבד, לומד לעצמו אז הוא חושב שהוא הכי גדול בדור, הוא מקבל אשליה שהוא הכי גדול בדור! ולאט לאט הוא מאבד את 

האלוקים. כשהוא לומד תורה בשביל עצמו אז הוא מקבל גאווה! הוא אומר עוד מעט אני אהיה מגיד שיעור, עוד מעט אני אהיה רב, עוד 

מעט אני אהיה ראש ישיבה גדול! ומהגאווה שלו הוא גם לא עושה חסדים! אין לו זמן לעשות חסדים! חבל לו על כל שניה שהוא עוזר 

לשני! חבל לו על כל שניה לדבר עם השני, ולגמול חסדים, הוא צריך עוד להיות רב גדול!! חבל לו על הזמן. תורה לבד מביאה גאווה 

כמו שכתוב ”כל המתגאה ”אין אני והוא יכולים לדור בעולם“ )סוטה ה, א( כל המתגאה דוחק רגלי השכינה פשוט דוחק רגלי השכינה! 

הוא מסיר את השכינה מהארץ! וכשהשכינה מסתלקת מהארץ אז נהיה רציחות אסונות תאונות ל“ע, כל הרהור גאווה השכינה מסתלקת 

מהארץ. אבל אם זה תורה עם חסדים ביחד, זה מוריד את הגאווה! תורה עם חסד מבטלת את הגאווה! כי אם הוא לומד תורה וגם עושה 

חסד אז הוא מתחיל לראות שיש אנשים יותר טובים ממנו! אם הוא מתחיל ללמוד עם השני, ללמוד עם אדם שיותר חלש ממנו והוא 

מתחיל לגלות שבשני יש מידות יותר טובות משלו, תכונות יותר טובות משלו, יש לשני יותר קדושה, יותר שפלות, ואז הוא מתחיל 

לקבל ענווה! ולהיפך אם אדם יעשה חסד בלי תורה אז הוא גם יקבל גאווה! כשהוא פותח גמ“ח גדול וכשהוא מחלק סלים לכולם הוא 

מתגאה וחושב שהוא הגומל חסדים הכי גדול בעולם! אם הוא יעשה חסד בלי תורה הוא יחשוב שהוא המחלק כספים הכי גדול בארץ! 

הרי הוא תומך באלפי משפחות מי ידמה לו! מי ישווה לו! ומכיון שיש לו גאווה מהחסדים שהוא עושה אז בעל כרחו!! אפילו שהוא 

לא רוצה לעשות חסדים! בעל כרחו הוא ירוץ אחרי כל אחד לעזור לו, הוא ירוץ למשפחות עניות הוא ירוץ וימצא משפחות במרתפים 

שאין להם אוכל לשבת, הוא יציל אלפי משפחות ויעשה דברים שאף אחד לא עושה כי החסד מביא לו גאווה! הוא מרגיש תמיד שהוא 

היחידי שמציל! הוא הגואל! הוא המושיע! הוא חושב שהוא הכי גדול בעולם! ובאמת הוא נמצא בשיא הגאווה אבל אם הוא יתחיל גם 

ללמוד תורה זה יוריד לו את הגאווה! הוא יראה שזה יודע ללמוד יותר טוב ממנו, וזה יודע תוספות יותר טוב ממנו, וזה יודע הלכה יותר 

ממנו, הוא יראה שיש אנשים יותר טובים ממנו! יותר גדולים ממנו! יצא לו כל האויר מהבלון! הוא יקבל ענווה! אז תורה בלי חסד מביא 

לגאווה, וחסד בלי תורה גם מביא לגאווה! רק שאדם לומד תורה וגם עושה חסד אז הוא מקבל ענווה.

אנא אב רחום 

וחנון, העושה 

רצון יראים הנותן 

חן לענוים אנא, 

זכיני לענוה 

ושפלות באמת 

ולא אטעה את 

עצמי עוד חס 

ושלום, שכבר 

יש לי איזו 

מעלה, או איזו 

השגה, או הבנה 

בעבודת ה'. כי 

הענוה והשפלות 

הן מקור החיים 

והחדוה, המאירים 

את נשמותינו 

באור יקרות.