"ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם, שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש" (שמות כט, כט-ל) 'כי אתא רב דימי אמר: בגדים שכהן גדול משמש בהן משוח מלחמה משמש בהן, שנאמר "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" למי שבא בגדולה אחריו. מתיב רב אדא בר אהבה ואמרי לה כדי: יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו?- תלמוד לומר "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד" מי שראוי לבא אל אהל מועד. ואם איתא מיחזא חזי?- אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר- כל שעיקר משיחתו לאהל מועד, יצא זה שעיקר משיחתו למלחמה... כי אתא רבין אמר: נשאל איתמר. תניא נמי הכי בגדים שכ"ג משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן.' (יומא עב,ב-עג,א) ופרש"י: 'יהיו לבניו אחריו- האי אחריו קרא יתירא הוא למדרש בה כל גדולות נוהגות בזרעו אחריו ומשוח מלחמה גדולה היא' והת"ת הקשה על רש"י שמשוח מלחמה אין בנו בא אחריו? והעדיף את הסבר הרש"ש שהכוונה לגדולה שאחרי הכהונה גדולה. וניראה שאין כלל קושיא לרש"י, שלא פירש שהכוונה שבנו אחריו, אלא 'בזרעו אחריו' הכוונה לאהרן שבניו-צאצאיו- יש בהם גדולה אחריו וזהו גם המשוח מלחמה שאף הוא גדולה בבניו. והנה במה מעלתו של הכהן משוח מלחמה שלכן משמש בשמונה בגדים כמו הכה"ג או נישאל בהם? ומדוע אצלו אין בנו אחריו כמו כה"ג?- וניראה ששתי האפשרויות להעמדה של שימוש בשמונה בגדים במשוח מלחמה תלוים במחלוקת אחרת, שדוד מספר לשלמה "אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' .. לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דה"י א, כז, ז-ח) הרמב"ם בשמונה פרקים (ז) מסביר שדוד שנילחם והרג נחשב אכזרי ולכן לא ראוי לבנות את המקדש, לעומת זאת בפסיקתא רבתי (חנוכה -ה') '.. אמר לו דוד א"כ ולמה אין אני בונה אותו? אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב' וכו' . מימלא יוצא שיש 2 אפשרויות ראיה על הכהן משוח מלחמה, שמעודד למלחמה לכן מעין דוד. והמלחמה עצמה יש בה קדושה גדולה שה' עצמו במחנה כמו שנאמר "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם" (דברים כ,ד) ודרשו בגמ' 'וכל כך למה?- מפני שהשם וכל כינויו מונחין בארון, וכן הוא אומר ..וכלי הקדש זה ארון ולוחות שבו' (סוטה מב,ב -מג,א) שה' מתהלך במחנה ולכן הארון יוצא, וזהו כעין הכה"ג שבא עד לארון בקה"ק, ולכן דומה המשוח מלחמה לכה"ג. אלא שלמ"ד שרק נישאל בשמונה בגדים אז הוא פחות מכה"ג, שרק החלק של הקדושה במלחמה קשור למעלתו ולכן רק כששואל את ה', וזהו כשיטת הרמב"ם (ופשט הפס') אבל לשיטת הפסיקתא שדוד היה במעלה יותר גדולה משלמה, שהמקדש לא היה נחרב אצלו, אז עצם המלחמה היא קדושה ולכן ע"פ זה המשוח נעשה כעין כה"ג ממש. ולכן גם בנו לא הולך אחריו, שלדעה של אכזריות (רמב"ם) בנו אינו 'נופל' אחריו לקטע של אכזריות, ולדעה של מעלה (פסיקתא) בנו לא הגיע להיות ראוי להיות כ"ך קדוש, שקדושה כזו מגיעה בשל מסירות נפש לקדושה שבזה הוא מתעלה מעל העולם (ולכן ניכנס בשער החמישים בקדושה) ולכן המקדש לא היה נחרב בשל חטאי בנ"י (ואף לא מכפר בחורבנו בשבילם) כי מעל העולם, ולכן אין זה עובר בירושה לבנו, כי זה מעל הטבע ולכן לא מועבר בירושה טבעית. וניראה ששתי הדעות תלויות במעשה האדם, אם סתם יוצא למלחמה נידבקת בו אכזריות, ואם עושה זאת ומכוון בשביל הקדושה אז מתעלה בכך ולא נופל.

(לרפואת אברהם בן בתיה שליט"א)