בדחילו ורחימו נכנס ר' יצחק אל רבו, רבי נפתלי מרופשיץ, והושיט את פתק בקשת הברכה, שבו הופיעו שמות בני משפחתו.

בקשה גדולה אחת הושמטה ממנו: בתו הבכורה של ר' יצחק, שיינדלה, הגיעה לפרקה, ואין ברשותו פרוטה להוצאות החתונה. הוא לא רצה לפנות אל הרבי בבקשות גשמיות, ועל-כן לא כתב על כך דבר.

הרבי עיין בפתק. "בתך הגדולה, שיינדל, כבר הגיעה לפרקה. מה בדבר חתונה?", שאל את ר' יצחק הנדהם. החסיד נענע בראשו בעצב.

"אם-כן עשה כדבריי", הורה הרבי. "ביום חמישי עזוב את ביתך וסע אל עיירת הקיט דורנה. עשה שם את השבת".

בלב מתרונן שב ר' יצחק לביתו. אף-על-פי שלא הבין את פשר הוראת הרבי, ידע שבה טמונה ישועתו.

הימים ימי חורף מושלג. דורנה (ואטרה דורניי, צפון רומניה), שבימי הקיץ שוקקת תיירים ונופשים, נדמתה לעיירת רפאים. ר' יצחק צעד ברחובותיה, חובש שטריימל של שבת ולובש קפוטה הדורה, מניח להשגחה העליונה להנחות את צעדיו.

אישה מקומית הביטה מבעד לחלון והבחינה בהלך הפוסע מול ביתה. "ראה", קראה בהתרגשות לבעלה, "צדיק בא לעיירה. מהר והזמן אותו להתארח בביתנו".

הכפרי מיהר לעשות כדבריה. בהדרת כבוד ביקש מר' יצחק לבוא בצל קורתם. ר' יצחק סבר בתחילה שהאיש מהתל בו. "אינני צדיק", דחה את הכבוד שהורעף עליו, "סתם יהודי פשוט הנני".

הכפרי התרגש. האורח אינו צדיק בלבד, אלא גם עניו. אח, צדיק אמיתי! לא היה מאושר ממנו כשר' יצחק ניאות להתארח בביתו. בני-הזוג העניקו לאורח המופתע כבוד מלכים.

במהרה פשטה השמועה בדורנה: צדיק שוהה בעיירה. רבים עלו לרגל לבית הכפרי. מחאותיו של ר' יצחק לא עמדו לו. להפך, הן היו כשמן שהגביר את להבות ההערצה.

תור ארוך של מבקשי ברכה השתרך בבית. ניסיונות הסירוב של ר' יצחק כשלו בלחץ ההמון. החסיד נאלץ להתנהג כאדמו"ר, לקבל 'קוויטלאך', לברך את הפונים אליו, ואלה השאירו על שולחנו 'פדיונות' נדיבים. שוב ושוב ניסה להעמיד את תושבי דורנה על טעותם – לשווא.

ליבו התפלץ מצער ומכאב. "אבוי לנפשי", חשב לעצמו, "הלבישו אותי באצטלה לא לי. צדיק עשו ממני. אני מרמה את הבריות!".

פתאום נשמעו זעקות ליד הבית. "הניחו לי להיכנס אל הצדיק!". אל החדר התפרץ יהודי, נסער כולו: "רבי, בתי חולה אנושות, היא מפרפרת בין חיים למוות. אנא רבי, הושיעה!".

ר' יצחק חש שבעוד רגע יתעלף. חייה של ילדה מונחים עתה על כתפיו! וכי מה בכוחו לעשות? "שתהיה לה רפואה שלמה", איחל בשפתיים רועדות.

באמצע תפילת השבת, שבה הוענק לר' יצחק המקום המכובד ביותר, התפרץ האיש אל בית-הכנסת. "רבי קדוש!", געה בבכי של אושר, "הבת הבריאה!".

הקהל הנדהם התקשה לעכל את שאירע. ההערצה לר' יצחק שברה שיאים.

במוצאי השבת באו ראש הקהל ואשתו אל האורח. בהכנעה ביקשו שיברכם בבן. "אנו חשוכי ילדים כבר שבע-עשרה שנים", אמרו לו. ר' יצחק מלמל ברכה בשפל קול, ומיהר להימלט מן העיירה כל עוד רוחו בו.

בעודו פוסע בדרך היוצאת מדורנה ראה עגלה באה לקראתו. עיניו נפערו. זה היה רבו הקדוש, רבי נפתלי מרופשיץ. החסיד פרץ בבכי נסער. הוא הוציא מכיסיו את כל פתקאות הברכה ואת הכסף שקיבל ומסרם לידי רבו. "את הפתקאות אקח", ענה לו רבו, "אך את הכסף קח לך ומצא חתן הגון לבתך".

חלפה שנה. הגיע זמנה של בתו השנייה של ר' יצחק, ושוב עמד זה לפני שוקת שבורה. "סע שוב לדורנה", הורה לו הרבי.

ר' יצחק התחלחל. החוויה שעבר שם עדיין הייתה טרייה בליבו. אך הרבי הורה ור' יצחק מקיים.

בבואו לדורנה נתקבל ר' יצחק בהתרגשות עצומה. ראש הקהל כמעט נישק את כפות רגליו. "השבוע נולד בני, והרבי ברוח קודשו בא להשתתף בשמחת ברית המילה", התמוגג מאושר.

העיר כולה רעשה וגעשה. הכול באו לחזות בפני ה'צדיק'. ר' יצחק הביט בקהל ומחשבה התגנבה למוחו: "אולי באמת הועילה ברכתי? אולי יש לי זכויות בשמים?".

השבת עברה על ר' יצחק בהתרוממות רוח. הכבוד כבר לא היה לו לזרא. הוא בהחלט נהנה ממעמדו הרם.

במוצאי השבת יצא מהעיר בשביעות רצון ובאמתחתו כסף רב. הוא מיהר לרופשיץ וביקש להיכנס אל הרבי, אלא שבפעם הראשונה נתקל בדלת סגורה. "אינך רשאי להיכנס", אמר לו הגבאי ביובש.

גם בימים הבאים סירב הגבאי להכניסו. עולמו של ר' יצחק חשך בעדו. "מה חטאתי?", תהה בליבו. הוא החליט להמתין ליד חדרו של הרבי ובצאת הצדיק מן החדר פנה אליו בהכנעה ושאל: "מדוע הורחקתי?".

רבי נפתלי הביט בו וקרא: "הו, הנה הצדיק הגדול שיש לו זכויות בשמים! יש לי כאן כמה חולים, עקרות, קשי יום; שמא תוכל לברכם? אני מקבל יהודים פשוטים, לא צדיקים כמוך".

ר' יצחק קלט מיד כי רבו יודע את מחשבות השטות שלו בהיותו בדורנה. הוא סילק את הרהורי ההבל מליבו וחזר להיות חסיד נאמן.

הרבי התרצה. ר' יצחק שב לביתו, מצויד בברכה חמה, וחזר להיות חסיד נאמן לרבו, היודע את מקומו האמיתי.