מה לחש הבעל שם טוב ....
נכתב על ידי DL2000, 3/1/2014
בס'ד
מה לחש הבעש"ט הקדוש ליהודי שישב בעגלה בדרך לחופת
נכדו
כל העיירה לבשה חג לכבוד המאורע החשוב, ואורחים רמי
מעלה הגיעו מכל הסביבה, לא בכל יום נערכת שמחה גדולה
שכזו, הבעל שם טוב הקדוש זיע"א מוביל היום בשעה טובה
את נכדו לחופה, תהלוכת החתונה יצאה לדרך כשבראשה
צועד הבעל שם טוב והמחותנים' ולצדם החתן, ואחריהם קהל
גדול של יהודים לבושים בגדי חג.
אותה שעה נכנסה לעיירה עגלה שבה ישב יהודי זר, לבטח
היא לא הייתה מסבה כל תשומת לב מיוחדת, אלמלא עצר
הבעל שם טוב פתאום את התהלוכה, עזב את מקומו ופנה אל
העגלה, הכל ראו כיצד פונה הצדיק אל היהודי היושב בה,
לוחש מילים ספורות על אוזנו ושב להוביל את החתן לחופה.
על אף שחזותו של האיש הייתה כשל יהודי פשוט, היו
החסידים בטוחים שהוא "צדיק נסתר" והרי רבם הצדיק עיכב
את החופה אך ורק כדי להחליף עמו מספר מילים.
את השמחה המיוחדת והתרוממות הרוח הגדולה ששררו
באותו לילה בשמחת החתונה, יקשה לתאר על ידי הקשה על
מקלדת המחשב, היו אלה מאותן שעות מיוחדות שבהן
נשכחים כל הבלי העולם הזה, והנפש כולה מתעלה בשמחה
אמיתית וטהורה. לפנות בוקר אחרי החתונה הנפלאה
כשהתפזר הקהל איש איש לביתו, נזכרו החסידים במאורעות
הערב החולף, הם נזכרו גם באותו "צדיק נסתר", שרבם עצר
בגינו את תהלוכת החופה כדי ללחוש על אוזנו דבר מה, ביררו
ומצאו היכן מתאכסן היהודי הזר, ופנו לעבר מלונו, הם קיוו כי
היהודי ה"צדיק" ייאות לשוחח עמם ולגלות שביבים מדברי
הבעל שם טוב אליו.
"שלום עליכם רבי" פנו אליו ביראת הכבוד, "רבי"? תמה
הזר, "לא רבי אני ולא בן רבי", "אל נא יסתיר רבנו את עצמו
מאתנו", עמדו החסידים על שלהם, "אם מורנו הבעש"ט
הקדוש מצא לנכון לעכב אתמול את חופת נכדו, לגשת אליו
וללחוש סודות באוזנו, ברור לנו כי אדם קדוש הוא כבודו".
"לא צדיק אני ולא קדוש" השיב האיש, רבכם לחש באוזני
דבר שקשור בעניין פרטי לחלוטין", וניסה להתחמק
מהחסידים, על פניו ניכרה אי נוחות רבה. אך החסידים לא
הרפו וביקשו: "יספר לנו אפוא את העניין".
הלה הבין שלא יצליח לשכנעם להניחו לנפשו, ולאחר
היסוסים רבים ניאות לספר את סיפורו.
אני גר בעיירה קטנה, בבית ממולי גר חברי וידידי הטוב,
חברים קרובים אנו עוד מילדותנו, חברי זה הוא רוכל
במקצועו, הוא יוצא לתקופות נדודים בכפרים שבסביבה, מוכר
לתושבים מיני סדקית, ומזה הוא מוצא את פרנסתו, בכל פעם
שהוא שב ממסע נדודים שכזה, מתקבצים שכנים ומכרים
לברכו לשלום, ואני בתור ידיד טוב מגיע כמובן ראשון.
פעם אחת כששב חברי לביתו לאחר תקופת היעדרות
ממושכת, הלכתי לברכו לשלום, בבית ידידי חש אני כמו
בביתי שלי, נכנסתי לבית ומצאתי שחברי נעדר ממנו, הילדים
שיחקו בחצר והאימא היתה עסוקה בעבודה במטבח. כהרגלי
פתחתי את המזנון כדי להוציא טבק למלא את מקטרתי, ועיני
נחו על ארנק שהיה מונח שם גלוי לעין, כל הארנק היה מלא
בכסף, כל מה שהרוויח ידידי בסיבובו האחרון, ושייעד לקניית
סחורה חדשה. "כך אין נוהגים" חשבתי בלבי, "לא משאירים
ארנק מלא בכסף גלוי לעין רואים, אני אלמד את חברי לקח"
נצנץ במוחי רעיון, נטלתי את הארנק והחבאתי אותו בכיסי,
"כשחברי ישוב ויבחין שהכסף נעלם, ייבהל מאוד, ולהבא לא
ינהג עוד בחוסר אחריות" אמרתי לעצמי. המתנתי לחברי אך
זה בושש לבוא, החלטתי לשוב לכמה דקות לביתי כדי לסדר
דבר מה, מתוך כוונה לשוב מיד, יצאתי מהבית כשבמוחי ערוך
נאום המוסר שאטיף לידידי על חוסר זהירותו.
אלא שבפועל נתגלגלו הדברים אחרת, חברי שב לביתו
וכאשר גילה לתדהמתו כי כל הכסף שקיבץ בידי עמל נעלם
ואיננו, פרץ בזעקות מרות, רעייתו פרצה בבכי קורע לב, כל
בני הבית נרתמו לחיפושים, הם הפכו את כל הבית, אך לשווא
כמובן, שכנים וידידים שהגיעו לברך את בעל הבית כדרכם,
אך הוסיפו לאווירה המתוחה ממילא, כאשר שבתי לבית ידידי
עם הארנק בכיסי, שררה בבית אבלות כשל תשעה באב,
הרגשתי שטעיתי ומעשה הקונדס שלי כלל לא היה משעשע,
באווירה כזאת לא היה בי העוז והאומץ להודות קבל עם ועדה
כי אני הוא האחראי לכל המתרחש, וכי אך לצון חמדתי,
העמדתי פנים כאילו איני יודע דבר, הבעתי השתתפות בצערו
של ידידי, וחשבתי להחזיר את הארנק למקומו ברגע מתאים
באין רואים
אך יום רדף יום והזדמנות נאותה להשבת הארנק לא
נפלה לידי, ידידי לקח כבר הלוואות והגיע להסדרים
מסוימים עם נושיו, ולא הייתה לי כל אפשרות להשיב
את הכסף מבלי שהכל יחשבוני לגנב.
חלפו כמה חודשים והכסף עדיין היה בידי, בלית
ברירה התפתיתי לעצת יצרי לעשות בכסף איזה עסק
מוצלח ולאחר מכן להשיבו לחברי בתוספת רווחים
הגונים שאצבור עבורו, אך בעיירתי שבה הכל מכירים
אותי ואת אפשרויותיי הכלכליות, לא יכולתי לפתע לקום
בבוקר אחד ולעשות עסקים כסוחר גדול, מבלי לעורר
חשד. שכרתי אפוא סוס ועגלה ויצאתי לדרך, כך הגעתי
לכאן כשבמוחי תכניות רבות ורעיונות לעסקים שונים
שאוכל לעשות. בדיוק כשבאתי הנה, נקלעתי אל תוך
שמחת החתונה של רבכם הבעל שם טוב הקדוש.
החסידים האזינו משתוממים לסיפורו של האיש שאך
לפני רגעים מספר "חשדו" אותו בצדיקות יתרה, כשהגיע
לשלב הזה בסיפורו, נראה היה כי העדיף לעצור ולא
להמשיך הלאה, אבל עיני החסידים לא הניחו לו לעשות
כן, ואולי, חשב לעצמו, יהיה בגילוי כל האמת בבחינת
"וידוי דברים" שיסייע לו להיטהר מחטאו, כך או כך
כעבור רגעים אחדים, המשיך היהודי בסיפורו: כשהבעל
שם טוב הקדוש ראה אותי יושב בתוך העגלה, עזב את
הכל, ניגש אלי ולחש באוזני: "עדיין אין זה מאוחר לתקן
את העוול, חזור לביתך והשב מיד את הכסף, אני
מבטיחך שחברך יאמין לך ולא יחשוב שהיה בכוונתך
לגנוב את כספו, במקרה הצורך אבוא בעצמי להעיד
שכך הם פני הדברים, ואולם אם תתעכב עוד, עלול כבר
להיות מאוחר מדי".
אלה היו המילים שהבעל שם טוב אמר לי אמש, אבן
כבדה נגולה מעל לבי, סיים היהודי הזר את סיפורו, ושתי
דמעות נצצו בזוויות עיניו, אני יוצא עתה חזרה לביתי
לקיים את דברי הבעל שם טוב, למדתי לקח לכל החיים.
מסיפור זה נבין במעט את האהבת ישראל הגדולה
שיקדה בלבו הבעש"ט הקדוש, ואת התמסרותו לכל
יהודי אף ברגעים הנעלים של הובלת נכד לחופה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
