כולנו מודעים לחשיבות העצומה של עניית "אמן". אך מה אם הברכה נשמעת כבלתי 

הגיונית, והסיכוי שתתקיים – קלוש, האם גם אז ראוי לענות אמן?! על כך ועוד בסיפור 

שלפניכם:

שבת קדש, כו' בסיון תרע"ז. בבית־הכנסת הווינאי הנודע, ה"שיפ-שוהל", מכניסים 

את ספר התורה לארון הקודש, ורגש התחדשות של שבת מברכין עומד באוויר. החזן 

עומד על הבימה ומתחיל לברך את חודש תמוז. הר' גולדשמידט, הגבאי הוותיק, 

מכריז כנהוג על שעת המולד שיחול אור ליום רביעי, בשעה אחת בלילה בדיוק. 

הקהל אומר בהתרגשות את ה"יהי רצון" ומתפלל בכל לב לחודש טוב ומבורך, מלא 

בבשורות טובות.

התפילה הסתיימה, ואנשי בית הכנסת החלו להחזיר את הסידורים למקומם. היה 

זה שוב הרב גולדשמידט, הגבאי המסור שביקש מהקהל להישאר מספר דקות כדי 

לומר דבר מה.

רחש של סקרנות עבר בין המתפללים, מה בפיו של גולדשמידט? 

"יודעים אתם", פתח, "שהמולד של חודש זה, מולד מיוחד הוא, ויוצא בשעה עגולה 

בדיוק!"

"וכי אין זה קורה פעמים רבות?" התפלא אחד המתפללים שניחון בראש חריף, וכבר 

החל משחזר במוחו מתי היה המולד הקודם, ומתי זה שלפניו...

"מולד שכזה הוא מולד נדיר ביותר, ויוצא אחת לשמונים ושבע שנים בלבד!", קטע 

קולו של הגבאי את פתיל מחשבותיו, "בהזדמנות נדירה זו, רוצה אני לאחל לכל אחד 

ואחד מהמתפללים כאן, שתזכו לחיות בטוב ובנעימים ולזכות לברך את החודש הבא 

שבו יוצא מולד שכזה, בעוד שמונים ושבע שנה!!" גיחוך קל וחיוכים עדינים נצפו על 

פניהם של המתפללים.

"עוד שמונים ושבע שנה? נו, נו..."

"והרי דוד המלך אומר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים", ואני 

כבר בן ל"ח שנים", הכריז אברך גבוה.

"הלוואי והנכדים שלנו יזכו לכך, אבל אנחנו?"... אמר בחיוך יהודי מבוגר, ששער 

שיבה החל להיזרק בזקנו.

על יד הבימה, עמד נער צעיר ורזה כבן חמש עשרה, מפליטי פולין. הוא, לשם שינוי, 

לא גיחך ולא ביטל. כבר בהיותו ילד רך, שיננה אמו באוזניו: "ילדי, לעולם אל תחמיץ 

ברכה שמברכים אותך! על ברכות יש לענות אמן!" לכן, גם עתה כתמיד הוא ענה 

אמן בכל הכוונה והרצינות, וייחל שיאריך ה' שׁ נותיו והוא יזכה לקדש את החודש 

בעוד שמונים ושבע שנה.

 שבת מברכין של חודש חשוון. ירושלים, התשס"ה. שקט השתרר בקהל בשעה 

שהכריז הגבאי על המולד שיחול אור ליום ה', בשעה שתים בלילה בדיוק. 

בשקט שנוצר, נתן היה לשמוע יבבה חלושה שנשמעה בצד בית־הכנסת. מספר 

ראשים שהסתובבו בסקרנות, הספיקו לראות את ר' יאשע, הקשיש החביב 

והשתקן, כשמעיניו מתגלגלות כמה דמעות אושר שהסגירו את סערת נפשו.

לכשהסתיימה התפילה ופנו הכל לבתיהם, ניגש גדליה שטיין, אחד מאלו שהבחינו 

קודם בדמעותיו של הישיש, וביקש לשמוע מפיו את סיבת הבכי, משהו מעניין 

מונח כאן, הוא היה בטוח, ולא הופתע כשזכה למענה בחיוך קורן. זו הפעם 

השנייה בחיי שאני מברך חודש שהמולד שלו יוצא בשעה עגולה בדיוק, 

סיפר הזקן, בפעם הקודמת שזה קרה, הייתי נער בן חמש עשרה...", 

וכאן הוא גולל לפניו את פרטי המקרה שאירע בבית הכנסת בווינה, 

כיצד ענה אמן ברצינות ובריכוז על ברכת הגבאי, כשמסביבו חייכו המתפללים כולם, 

ואף הוסיפו אי אלו משפטים מבטלים.

"אתה עדיין איש צעיר", סיים הזקן כשהאושר עדיין ניבט מעיניו, "אני ממליץ לך 

שתתרגל גם אתה ואף תלמד את הילדים שלך את מה שאמא שלי, עליה השלום, 

לימדה אותי: אין לזלזל בשום ברכה, ועל כל ברכה – יש לענות אמן בכוונה רבה! ואני 

מברך אותך, שתזכה גם אתה לחיות במולד הבא שיוצא בשעה עגולה, בעוד שמונים 

ושבע שנים בדיוק – בחודש תשרי תתמ"ח, אי"ה בבריאות ובאושר".

"אמן!", ענה גדליה בכוונה גדולה מאי־פעם...

על פי לוח דבר בעתו כ"ט בתשרי תשס"ה