מידי פעם עובר האדם ניסיונות 

והתמודדויות עם משפחתו, חבריו 

לעבודה ואנשי סביבתו: ניסיונות של 

כעס, עצבים, תחרות, כבוד... 

מה הסוד שבו יכול האדם להפוך לאדם 

בעל מידות נעלות, אהוב על אשתו 

וילדיו, מוערך ע"י חבריו לעבודה ומכריו? 

זאת נלמד מהמעשה המדהים הבא: 

שמואל צבי קובלסקי היה בחור חמד 

שנפשו חשקה בתורה, ובילה את רוב זמנו 

בין כתלי בית המדרש. 

יום אחד הגיע לבית הוריו שהתגוררו בתל 

אביב, כדי לסעוד את לבו. 

אמו רחשה לו אהבה ללא מיצרים. 

בן יקר לה, ברוך כשרונות, ירא שמים, 

מתמיד רציני, ובעל מידות טובות. 

היא מצידה עשתה את כל אשר לאל ידה 

להנעים עליו את שהותו הקצרה בביתה, 

טרם ישוב ללימודיו. 

יום גשום היה זה, כאשר במטבחה הקטן 

בישלה האם המסורה מרק ירקות סמיך 

ומזין, שיחזק את גופו של ה-"תלמיד 

חכם" שלה. צלחת עמוקה הוגשה לפני 

שמואל צבי ובתוכה מרק מהביל. 

"נו, איך המרק? משהוא, אה?" שאלה 

אמו. "מיוחד, פשוט נהדר, טעים ומחמם", 

ענה הבן כשחיוך מבויש נסוך על פניו. 

מאז, היתה אמו דואגת להכין לו את 

המרק האהוב עליו, אותו מרק עליו אמר 

כי הוא מיוחד במינו ובטעמו. 

מעולם לא נותרה בצלחת טיפת מרק, 

עובדה שזיכתה את שמואל צבי במנה 

נוספת, וחוזר חלילה. הדבר גרם לקורת 

רוח רבה, ולשמחה עילאית לאם המסורה. 

השנים חלפו עברו להן, ושמואל צבי הקים 

בית בישראל... "זכרי, אל תשכחי", 

ביקשה החמות מכלתה הצעירה, "יש 

תבשיל שאהוב על בני עד למאד. 

אם את רוצה לשמחו, בשלי לו את המרק 

שהוא אוהב. הרי לך התפריט המדויק 

כיצד להגיע אל התוצאה המבוקשת". 

ימים מספר לאחר החתונה ביקשה הכלה 

הצעירה לנסות את התפריט החדש. 

שלב אחר שלב, היא מילאה את הסיר, 

בדיוק כנכתב בפתק הצהוב של חמותה. 

"לא היה לזה ריח טוב במיוחד", מספרת 

אשתו, "אבל אם זה מה שהוא אוהב, 

יערב לו". 

ואכן, שמואל צבי, הבעל הצעיר, אהב 

את המרק, שבני המשפחה כינוהו:

"המרק המלכותי", ועד סוף ימיו הקפידה אשתו 

לבשל לו את המרק המיוחד הזה. וכל כך למה? 

משום שמעולם לא שמעה ממנו איזו שהיא 

בקשה או הערה בענייני מאכל. 

תמיד הודה, שיבח והלל את המאכלים, והיא 

לא ידעה איזה מאכל אהוב עליו באמת, חוץ 

מאשר את המרק הזה שאמו סיפרה". 

השנים חלפו ושמואל צבי הלך לבית עולמו. 

במהלך ימי השבעה דיברו הכל על מעלות 

הנפטר, אך סיפור אחד, שסיפר החברותא שלו, 

הדהים את האלמנה, שלא פסקה מאותו רגע 

להרהר בקול רם: "לו רק ידעתי, לו רק ידעתי, 

כל כך חבל". 

וזה מה שסופר: "שנים רבות למדתי בצוותא עם 

בעלך שהיה תמיד רציני ולא נתן לשום נושא 

להסיח את דעתו מהלימוד. 

יום אחד הגיע לבית המדרש יהודי עצוב שביקש 

לדבר עם בעלך. כדרכו, קיבלו בעלך במאור 

פנים, והשניים שקעו בשיחה לבבית וארוכה. 

ככל שחלף הזמן, פניו של היהודי צהלו, ניכר 

היה שנעשה לו טוב על הלב. 

לפתע פרץ היהודי בצחוק מתגלגל שנשמע 

היטב בכל רחבי בית המדרש. 

הם המשיכו לשוחח ולאחר זמן נפרדו לשלום. 

הארוע היה לפלא בעיני לומדי בית המדרש. 

לימים, נתקלתי באותו אדם והעזתי לשאול 

אותו לפשר אותו צחוק מתגלגל, שהרי הרב 

שמואל צבי היה ידוע כאדם צנוע שאינו מספר 

בדיחות, ואם כן מה הוא אמר שכל כך הצחיק 

אותך? היהודי הביט לצדדים ולאחר שראה שאף 

אחד לא מאזין לנו, סיפר לי בהתרגשות: 

שנה לאחר נישואי, החל שלום הבית שלנו 

להתערער קמעא. אשתי, לא למדה מעולם 

לבשל, וכל תבשיל שהכינה לא היה מוצלח. 

הערתי לה פעם, ופעמיים, עד שההערות שלי 

גרמו ליחסים בנינו להתערער עד מאד. 

פניתי לרב שמואל צבי נעים 

ההליכות, ושפכתי את ליבי בפניו. 

הוא דיבר אל לבי, והרגיע אותי. 

תוך כדי כך הוא סיפר לי, שהוא אוכל כבר 

עשרות שנים, תבשיל נוראי שכמעט אינו 

ראוי לאכילה, ומעולם הוא לא סיפר על כך 

לאדם כל שהוא... פשוט, הוא אמר, פעם 

אחת עניתי לשאלתה של אמי, שהמרק 

אהוב עלי. ומאז היא היתה מבשלת עבורי 

את המרק, בכל עת שרצתה להפגין את 

אהבתה ומסירותה כלפי. 

חשבתי שלאחר חתונתי לא אצטרך לאכול 

מן המרק הזה, למעט בעת ביקורי בבית 

אמי. והנה, לפני חתונתי, אמי המסורה 

העבירה את התפריט של המרק לאשתי, 

שמבשלת אותו כבר עשרות שנים עבורי, 

ומאז אני אוכל את אותו מרק שטעמו נורא 

ואיום וקשה לטעימה... כך, שעליך להבין, 

שאוכל זה לא הכל בחיים. 

כאן, התבונן אותו יהודי בעיני ואמר: דע 

לך, הרב שמואל צבי הציל את חיי. הוא 

העניק לי התבוננות חדשה והסתכלות 

נכונה על החיים, הוא נתן לי שיעור מאלף 

מה עיקר ומה טפל בחיים". 

האלמנה ובני ביתה נדהמו עד מאד, כאשר 

התברר להם כי אביהם כלל לא אהב את 

אותו מרק, אבל מעולם הוא לא הוציא מפיו 

מילה בקשר לכך. הם הכירו אותו היטב, 

הכירו את מידותיו הטובות, את דרך הארץ 

שלו, את הקפדתו על 'ואהבת לרעך כמוך', 

אך עובדה זו הצליחה להפתיע אף אותם. 

כל אחד מאיתנו יכול להתעלות ולהפוך 

להיות אהוב על אשתו והילדים, מוערך 

ומוערץ ע"י החברים – וכיצד? 

ע"י שאחשוב תמיד להעניק, לתת, לפרגן, 

לשבח גם שהדבר לא מוצא חן בעיניי. 

נכון המרק לא טעים, אבל בשביל זה לצער 

את האשה שכל כך השקיעה – אז מה אם 

לא התענגת מהאוכל, העיקר לשמח אותה! 

תחמיאי לו על בגד שהוא אוהב, גם כשלא 

מוצא חן בעינייך- תחשבי עליו! 

כלומר: בוא נחשוב איך אני יכול לעשות 

לשני טוב, איך אני יכול לשמח אותו. 

לבטל את הרצונות שלי ואת הדעות שלי 

כדי להעלות חיוך לשני, כדי לעשות לו את 

היום: להחמיא לו על החולצה החדשה, גם 

שהיא לא יפה בעיניי, לשבח את המרק 

שהושקע כל כך גם שטעמו מר... 

אנשים כאלו נעשים מרוממים מעם, 

מוערכים ואהובים בעיני כל ובעיני הקב"ה!