הוא התעורר! התעורר!", נשמעו הקריאות הנרגשות מפי האחות. השקט ששרר במחלקה הופר באחת. רופאים ובני משפחה שעטו אל החדר, לראות במו עיניהם את הנס שהתחולל.

"מה קרה לי?", שאל החייל הפצוע, שזה עתה פקח את עיניו. אט-אט התחוור לו שנפצע קשה בקרבות המרים של מלחמת יום-הכיפורים. במעורפל נזכר בשדה הקרב, בעשן הפצצות, בשריקות הכדורים, בסכנת המוות שריחפה כל העת על ראשו ובאבֵדות הקשות שספגה פלוגתו. הדבר האחרון שזכר היה חבטה עזה בגבו, ומאז – חושך.

"אכן", הסביר לו הרופא בפנים מודאגות, "נפצעת בגבך. אך תודה לא-ל שאתה חי!".

לחייל ציפו ימים ארוכים של החלמה מורכבת וקשה. המתינה לו סדרת ניתוחים מסובכים, ובסופם באה הקביעה הקשה שלעולם לא יוכל לשוב ולעמוד על רגליו הפצועות, מפני שעמוד השדרה שלו נפגע. "אתה תיאלץ להיות מרותק לכיסא גלגלים כדי להתנייד", אמרו לו הרופאים בפנים עגומות. על כל זה העיבה הבשורה המרה שאין מנוס מלכרות את אחת מרגליו.

החייל מירר בבכי ומיאן לקבל את גזר הדין.

יום אחד בא חבר לבקרו וניסה לעודד את רוחו העגומה. "שמעת על הבבא-סאלי?", שאל את הפצוע. "כדאי לך לפנות אליו ולבקש את ברכתו".

החייל מלמל משהו והחווה בידו בביטול. "אני מיואש", אמר לחברו, "אין לי כוח לנסוע עד נתיבות".

"כדאי לך!", הפציר בו החבר, "מה תפסיד? תקבל ברכה מהצדיק. אולי זה יעזור".

בסופו של דבר ניאות הפצוע לבקר אצל הצדיק. הוא הובל על כיסא גלגלים אל ביתו של רבי ישראל אבוחצירה, 'הבבא-סאלי', סיפר על הפציעה ועל ההחלמה הקשה, וגם ציטט את הקביעה הפסימית של הרופאים בדבר עתיד רגליו.

הצדיק האזין לדבריו רוב קשב. כשסיים לדבר, נשא אליו הבבא-סאלי את עיניו האוהבות: "אמור לי בבקשה, תפילין אתה מניח?".

"לא", ענה החייל.

"ומה בדבר שמירת שבת?". גם על השאלה הזו השיב החייל בשלילה.

"דע לך", אמר לו הבבא-סאלי, "שהקב"ה נתן לנו גוף בריא כדי שנוכל לקיים מצוות. כשאדם אינו מקיים את מצוות הבורא, איך יוכל לבקש שהקב"ה ירפא אותו?".

החייל פרץ בבכי נרגש. הבבא-סאלי המתין עד שנרגע ואמר ברוֹך: "הבה נעשה הסכם: אני אברך אותך שתחלים ותוכל לעמוד על רגליך, ואתה תתחייב לקבל עליך עול תורה ומצוות. האם אתה מסכים?".

בחדר השתררה דממה מתוחה. "אני מסכים", אמר לבסוף החייל.

"תן לי את ידך", ביקש הבבא-סאלי. הפצוע הנרגש הושיט את ידו, והצדיק אמר: "אני מברך אותך שתזכה לרפואה שלמה!".

"אמן", ענה הפצוע בהתרגשות.

כשנסתיימה השיחה ניסה הפצוע לקום מכיסא הגלגלים שישב עליו. לתדהמתו, רגליו המשותקות, שאחת מהן עמדה לפני כריתה, נשמעו לו! הוא קם ועמד על רגליו, ואף הצליח לפסוע כמה צעדים!

רעד אחז בו. בתחילה חשב שהוא חולם. הוא ניסה להוסיף ללכת ברחבי הבית ונוכח שאכן הוא מסוגל ללכת כאחד האדם. הצעיר לא ידע את נפשו משמחה.

בצאתו החוצה תר אחרי טלפון ציבורי, כדי להודיע על הנס לבני משפחתו. עוברי אורח כיוונו אותו אל ישיבת 'הנגב' הסמוכה, ותלמידי הישיבה ששמעו על הנס, החלו לרקוד עם החייל בשמחה גדולה...

סיפורו של החייל עשה כנפיים. שנים רבות לאחר מכן, לאחר שהבבא-סאלי כבר נסתלק מן העולם, התקיימה בהרצלייה הילולא לזכרו. הגאון רבי עזרא עדס עורר את הקהל, ובתוך דבריו סיפר את סיפור הנס.

לאחר שסיים את דבריו ניגש אליו אחד הנוכחים. "אני רוצה לומר לרב", אמר בקול רועד, "שאני הוא החייל הפצוע! כעת אשלים את המשך הסיפור".

מתברר שהחייל אכן קיים את הבטחתו. הוא התמסר ללימודי יהדות, ובתוך שנה נעשה יהודי השומר על קלה כחמורה. בתום תקופה שֹם את פעמיו שנית אל הבבא-סאלי, כדי להודות לו ולבקש ממנו ברכה לזיווג.

"סע לפתח-תקווה", הורה לו הבבא-סאלי קצרות.

תמה האיש לפשר התשובה, אך הוא כבר ידע שדברי הצדיק מדוייקים ודבר מהם לא ישוב ריקם. באותו היום נסע לפתח-תקווה, והגיע לעיר בשעת בין-ערביים. הוא תר אחרי בית-כנסת כדי להתפלל מנחה.

בעודו מחפש פגש יהודי זקן, ממוצא תימני. "בוא, הצטרף אליי", אמר לו הזקן, "אני בדרכי לבית-הכנסת".

בין השניים נקשרה שיחה. הצעיר גולל באוזני הזקן את קורותיו, והוסיף כי בא בשליחותו הסתומה של הבבא-סאלי כדי למצוא זיווג.

בתום התפילה ניגש הזקן אל הצעיר. "יש לי רעיון בשבילך", אמר לו בחיוך. האיש הציע לו להכיר צעירה בת גילו, שלדעתו יכולה להתאים לו. ואכן, השניים נישאו והקימו בית נאמן בישראל.

מספרים כי רעייתו של הבבא-סאלי הביעה פעם אחת באוזניו את פליאתה מדוע אין הוא נותן מיד את הברכה, אלא תובע מהבאים אליו להתחזק בשמירת המצוות. "דעי כי את התוכחה אומר אני מתוך אהבת ישראל, כדי שברכותיי אכן יחולו ויתקיימו", אמר.

(לרגל ד' בשבט, יום ההילולא של הבבא-סאלי)