כאשר אנו מהלכים ברחובה של עיר, ונתבונן בפני העוברים והשבים, נבחין שיש ביניהם כאלה שארשת של שמחה משוכה על פניהם, ואילו פני האחרים מבטאות מבע של קדרות ועצב.

קיימת אפשרות שמראה הפנים העליז או הקודר אינו מבטא את קורותיהם במהלך יום זה, אלא משהו רחוק מאד – את מה שעברו וחוו בבית הוריהם.

מה הקשר בין מראה פניו של אדם לבין בית הוריו, שממנו יצא לפני עשרים שנה ויותר? מסתבר, שהנקודות החיוביות והשליליות שהיו שזורות בחיי ההורים פועלות עד זקנה ושיבה של הילדים, למרות שהללו בגרו והיו גם הם לאבות ולסבים. הדבר משפיע שנים רבות גם אחרי שההורים כבר רחוקים מהשפעה ישירה ואף לא נמצאים בעולם הזה. חשוב לדעת שלכל צעד שלנו יש השפעה על ילדינו ועל בני בנינו לדורותיהם.

ילד הגדל בבית שבו האב מעיר באופן קבוע לבני הבית על מעשיהם, מדקדק לנוכח מחדלים, מעלה אותם לדיון נוקב, ויש לו הערות קפדניות עליהם, האם מוסיפה הערות, ושניהם יחד מתאחדים כדי להעיר לילדיהם – ילד זה אינו גדל כראוי ולעתים הדבר נחרת בלבו.

מקורו של רצון ההורים להעיר לילדיהם אינו נובע בהכרח מתגובה להתנהגותם. פעמים רבות הוא מבטא את מצב רוחם של ההורים. במקרים אלו ההשפעה הלא טובה על הלבבות מעמיקה.

ילדים הגדלים בבית שבו השמעת ההערות היא חלק בלתי נפרד מהסדר המשפחתי, מפנימים את הסגנון. פרט זה גורם במישרין למיקוד הראיה של הילדים אל הדברים הפחות משמחים בחיים. הדברים הטובים זוכים לתשומת לב מועטה בלבד.

גם משפחות שבהן ההערות אינן כה מרוכזות ומסיביות, אינן חפות מביקורת. כל מילת ביקורת המושמעת כלפי הילדים משפיעה עליהם לכל חייהם, הרבה מעבר למה שאנו מעלים בדעתנו.

בוודאי שיש צורך לכוון את דרכם של הילדים ולהעמיד אותם על טעויות שהם עושים, אבל כל זאת בתנאי שההורים גם מחמיאים לילדיהם ומעודדים אותם בזכות הפעולות הטובות שהם עושים. כמות העידוד וההתמקדויות החיוביות חייבת לעלות על השליליות, כאשר הפער לטובת ההתמקדויות החיוביות צריך להיות משמעותי מאד.

הצורך להרבות בדברי שבח נובע בין השאר מכך שכאשר אדם משמיע ביקורת, מאמינים לו שהוא מתכוון לכך, יותר מאשר מאמינים לו כאשר הוא משמיע שבחים. לכן, אם רצוננו שהביקורת תועיל, תיצור אקלים בריא ותעודד כיוונים חיוביים, הדבר יקרה רק אם כמות השבחים שייאמרו על ידי ההורים תעלה פי כמה על כמות הביקורת.

ההתמקדות בחיוב היא כלי רב עוצמה המאפשר להורים להשפיע לחיוב על איכות חייהם של הילדים לשנים רבות, ובכך להשפיע בעקיפין גם על הדור השלישי והרביעי.

המסר אינו עובר רק במילים, הוא עובר בעיקר בטון שיוצר את המנגינה, והוא היצרן העיקרי של האקלים בבית. המסר של האופטימיות וההתמקדות בחיוב יכול לעבור גם בלי מילים, על ידי הפנים המלבבות שבהם מתנהלות השיחות בין ההורים לילדיהם. גם כאשר מובעת ביקורת כלפי ילד, אם הביקורת מושמעת בפנים ידידותיות, הילד מפנים אותה בצורה שונה מאשר כשהביקורת נעשית בפנים זעופות וכועסות. הדבר ישליך על הבנייה של תפיסת עולמו של הילד ועל הפרשנות שהוא נותן לקורה סביבו. אם האווירה בבית תהיה זועפת, גם כאשר יגדל הילד ויתבגר, תלווה אותו כל ימיו תחושה שהאדם שמעיר לו הוא עוין אותו ומבקש את רעתו. זאת משום שבילדות התחברה הביקורת עם משהו מאיים.

כאשר הביקורת נאמרת בנועם, הילד מבין שהיא אינה מבטאת חוסר שביעות רצון ממנו ומאישיותו, אלא אי הסכמה לפעולה נקודתית שעשה. ההורים מבקשים לתקן את המעוות ולהחזירו למסלול. באופן זה הביקורת נתפסת כבר בשנים הרכות כגורם חיובי.

אם יקדימו ההורים דברי שבח לביקורת, הדבר יעזור לילד להבין כי מתכוונים לתקן את מעשיו. תחושה זו תהווה כלי מרכזי ליצירת הבנה שביקורת היא גורם בונה המונע את ההרס, ולא חלילה יוצר הרס.

ילד שקיבל בביתו שבחים וגם הביקורת הושמעה באוזניו בנועם, יפתח גישה חיובית לעולם כולו ולחברה שסביבו. לילד כזה יש סיכוי שיהיו לו חברים רבים, שהרי בכל חבר הוא ימצא את הפן החיובי.

בספר 'תומר דבורה' שחיבר הרמ"ק, רבי משה קורדובירו – רבו של האר"י הקדוש, נאמר כי אנחנו צריכים ללמוד מבורא עולם. כאשר הבורא מתבונן במעשי האדם, הוא יוצר הפרדה בין מעשיו החיוביים למעשיו השליליים. באופן זה רושם המעשים החיוביים נשמר ומשפיע רבות. גם האדם צריך ללמוד להבחין בין הדברים החיוביים והשליליים שנעשים על ידי החברה שסביבו, ולא לראות בהם דרך פעולה אחת ממושכת, רעה ומזיקה.

זאת אחת המשמעויות של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", להתייחס אל מעשי האחר לפי אמת המידה שבה אנו מתייחסים למעשינו, וזו גם החובה המוכרת לכולנו: לדון כל האדם לכף זכות. זה בדיוק מה שכל אב ואם אמורים לעשות כדי לקדם את ילדיהם ולהנחיל להם את היכולת להתמקד בפן החיובי של החיים.